תקציר הפרקים הקודמים:

בפוסט של אסף פדרמן על מדיטציה לעובדים סיפר הוא על "קשיבות" כשיטה להפחתת לחץ אצל עובדים.  תגובתי – תחת הכותרת "נפש וגוף" עסקה בשאלת סדנאות טיפוחי עובדים לסוגיהם, וטענתי שזו עוד פרקטיקה נצלנית, אחת מני רבות, לשירות המעסיק ויסודותיה עוד בגישה הפורדיסטית של תחילת המאה הקודמת. אסף פדרמן השיב ודיבר על   "קשיבות אפילו בתאגידים נצלניים".

ברשימתו המצוינת מסביר פדרמן כי הוא סבור שהעולם אינו "שחור ולבן" והדרך בה אני הצגתי את הדברים היא פשטנית, ובסופו של דבר מזיקה לעובדים ולא מועילה להם. הוא אומר:

קל לכתוב על ה"שיח" במקום לראות את האנשים שמדברים אותו. במריחה אחת הכל נעשה אותו דבר – כל העובדים עבדים, כל המנהלים רודים בהם, כל העולם מאבק בין ההון לעבודה. קשה לי לקחת את זה ברצינות.

ומוסיף כי:

עד שנשנה את השיטה כולה, ואני בהחלט בעד שנשנה אותה, אני לא רואה סיבה למנוע ממי שסובל מלחץ דרכים להתמודד איתו באופן שישמור לו על השפיות. לצערי, לא כולם יכולים להתמודד עם הלחצים האלה על ידי הפיכה לסופרים או מבקרי ספרות.

אני שמח על ביקורתו זו. ראשית משום שיש בה צדק, העולם אינו שחור ולבן ולעתים כדי לפעול לשינוי יש לעשות שימוש באמצעים חלקיים שיכולים לצמצם את הנזק גם אם לא למנוע אותו לחלוטין. שנית, זאת הזדמנות טובה לחדד את דברי ולנמק למה על אף זאת – איני מסכים איתו. לצערי נראה מדבריו שמה שכתבתי שם באריכות לא היה מספיק ברור ומתברר שלא הסברתי די הצורך למה אני מתכוון, ולכן אנסה שוב וסליחה אם אחזור על עצמי.  אני מקווה שההתיחסות הזו למצער  לא תהיה "נשכנית" ולא תשתייך "לסוגה שיש בה משהו קנטרני, מפתה אבל גם רדוד ומטעה".

ראשית, כפי שכבר אמרתי שם, איני מכיר את נושא ה"קשיבות"  ובשל כך אני לא "מבקר את הרעיון של קשיבות במקום העבודה". יכול להיות שבאמת "הקורסים עושים הבדל אמיתי, שמפחית לחץ, מגביר את הצלילות, ומקרין על התקשורת של אנשים עם החברים שלהם לעבודה ועם המשפחה." אבל איני יכול ואיני מעונין לחוות דעה על התועלת האפשרית של משהו שאני לא מכיר במקום העבודה ובחיים בכלל. אמנם קשה לי לקחת ברצינות מודעות והצעות למכירת רוחניות,  כי אותי לימדו ש"מה אני בחינם, אף אתם בחינם", אבל מה לעשות, אנשים  צריכים להתפרנס ממשהו. לא כולם גורפים ממון כמבקרי ספרות, אתם יודעים.

ולגופו של ענין -פדרמן אומר כי אני

מתכוון להגיד לקוראים שמה שחשוב הוא תנאי ההעסקה של העובדים. אני לא מתווכח עם זה, רק עם הנסיון הלא מוצלח לסמן מטרה סביב קשיבות בעבודה כאילו היא מפריעה לזה איכשהו.

אני לא מדבר על "תנאי ההעסקה של העובדים" אני מדבר על מערכת היחסים בין העובדים לבין מקום העבודה כפי שהיא מתבטאת בסדנאות מסוג זה. על הסדר העולמי, ולא על הסדר כזה או אחר. לא על עוד איזו הקלה והנחה למדינות שיעשו, או שלא יעשו אלא על הקשר שבין המעסיק (ולא משנה אם זה ארגון "פרטי" או "ציבורי". למרבה הצער השיח הקפיטליסטי השתלט על כולם)  לבין המועסקים בו.

מקומות עבודה מדברים על רווחת העובד בבחינת "רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם". בסופו של דבר מה שמעניין אותם הוא התועלת למקום העבודה. כך מתנהל השיח הפנים ארגוני, וכך מנוסחים הברושורים למנהלים. רווחה היא עסק משתלם, אומרים להם, שלא ידאגו. במסכת שבת שבתלמוד הבבלי מסופר מעשה שהיה:

דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו פתח רבי יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו. תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו. שווקין –  להושיב בהן זונות. מרחצאות – לעדן בהן עצמן. גשרים – ליטול מהן מכס. (בבלי שבת ל"ג ע"ב)

רשב"י אינו חולק על התועלת שבשווקים בגשרים ובמרחצאות. הוא מבקש לומר לנו – דעו לכם – כל מה שתקנו לצורך עצמם תקנו. לא רווחתכם שמחתכם ומועדיכם נוגעים ללבם, אלא רק צורך עצמן. ומכאן, שאם יתבטל הצורך יתבטל הכל.

ויותר מזה, הפרויקטים הללו הם אמצעי שליטה בעובדים. ראשית, הם פרקטיקות המיועדות לתרום לעובדים לעבוד יותר טוב. אולי אפשר לומר שהן יעשו את העובד "אדם יותר טוב" אבל בכל מקרה, לא זו המטרה. הכוונה להפיק יותר תועלת מכל יחידת זמן בה העובד שוהה בארגון, ולהגדיל את המוטיבציה שלו לשהות עוד שעות ולא ללכת הביתה בשלש וחצי.  אך יש פה פרקטיקות שליטה במובן העמוק יותר. סדנאות מסוג זה (אולי "קשיבות" לא, אבל סדנאות שאני מכיר ממקומות עבודה הן תמיד כאלה) מנסות לשכנע את העובד בערכים שעליהם מבוססת התרבות התאגידית, מגנות את ה"ציניות הארגונית" ומסבירות לנו שהאושר נמצא במילוי אופטימלי של הדרישות מתוך השלמה עמוקה עם מקומנו בתוכו.

הצעותי ליום עבודה קצר וביטחון תעסוקתי, שהוא מכנה אותן במעשיותו הרבה "פנטזיות" הן הדגמה לאפשרות לפעול לרווחת האדם כבן אדם ולא דרך הפריזמה של "יעילות" במקום העבודה. ללכת הביתה לא בגלל שזה יתרום למקום העבודה, אלא פשוט בגלל שאנשים עובדים הרבה יותר מדי ואין להם זמן לחיות. לפגוש את בני המשפחה, לקרוא ספר או ללכת לים.  להעניק לאנשים בטחון תעסוקתי לא בגלל שזה מועיל, אלא כדי שהם ירגישו טוב עם עצמם. אפילו "הפחתת הלחץ" שמבטיחה הקשיבות של פדרמן מיוצרת ומשווקת על ידי פדרמן (בפוסט המקורי) כפרקטיקה שמטרתה לתת כח להמשיך בתוך המערכת הלוחצת, במקום להבין את העיוות שיש במערכת שסוחטת ממך את הכל.

למה השליליות והציניות הזו שלך, תשאלו. הרי, כמו שאומרים היועצים הארגוניים, זה WIN WIN. מה שאני מבקש לומר הוא שיש WIN ויש WIN. רווחת העובדים היא תמיד על תנאי, ותמיד באה על חשבון משהו אחר ומייצרת, גם אם באופן לא ישיר דרישות נוספות מהעובד. כמו השיח הכוזב על "הארגון כמשפחה" היא מבקשת להשקיע אותו יותר ויותר בתוך העבודה ולהפוך אותה לזהותו היחידה, ובתמורה הוא יפוטר ברגע שיהיה צורך ב"התייעלות" ש"תשפר את השורה התחתונה". ואני לא רואה פה שום "התקדמות". לא במובן ההיסטורי, כי הרי רעיונות כאלה נמצאים כאן עוד מימיו של פורד אי אז, ובוודאי לא במובן החיובי של "קידמה". אנחנו רק שוקעים יותר ויותר עמוק.

ולמה שאנחנו לא נשתף פעולה עם זה?  אנחנו מרויחים בינתיים. כל עוד האינטרסים שלי והאינטרסים של המעביד הולכים יד ביד, לא אכפת לי שהוא דואג לי למען רווחתו-שלו. ובכן – מה לעשות זו כבר החלטה שלכם. יכול להיות  שרשב"י הלך לשוק וקנה לעצמו דבר מה, מפעם לפעם הביט מעבר לגשר ואפילו השיב נפשו המיוזעת בבית המרחץ הנאה. אני מטיל ספק בכך.