אסף פדרמן מספר בבלוג שלו על חידוש מקצועי בכנס שהשתתף בו:

יש כבר הרבה מחקר על קשיבות כטיפול מניעתי לכמה בעיות פסיכולוגיות. עכשיו עסקים ואירגונים מתחילים להתעניין ביישום של זה אצל מי שאינם ממש חולים, אבל נמצאים בסיכון או סובלים באופן מינורי. זה לא התחיל במשבר הפיננסי, אבל יכול להיות שהוא תורם. כמו שפקידה בכירה בקופת החולים האנגלית שהיתה שם הציגה את זה: "היום אנחנו נדרשים לעבוד קשה יותר, עם פחות אמצעים, ולהשיג תפוקה גדולה יותר". אין פלא שלחץ בעבודה הוא אחד הנושאים המדוברים ביותר, והמשפיעים ביותר, על אירגונים. העדרות מעבודה בגלל בעיות שקשורות בלחץ היא בעייה אקוטית במגזר הציבורי: התמוטטות עצבים, דיכאון, מיגרנות, או סתם "יום מחלה" להתאוששות גורמים להפסדים  בכל המגזרים. [—–]לעומת התמונה העגומה הזו, יש בכל זאת אירגונים, או יותר נכון מנהלים בתוך אירגונים, שהבינו שהרעיון שלחץ מגביר תפוקה הוא מיתוס מזיק ושעדיף ליצור תרבות אחרת. כבר חשבו על זה קודם, כמובן, אבל הנה זה חוזר. במקום לחץ הם מחפשים דרך לעזור לעובדים להישאר שפויים, מרוכזים ונחמדים יותר לעצמם ולאחרים. התקווה היא שזה גם יגדיל את התפוקה, ימעיט את ימי המחלה, ויקטין את תחלופת העובדים.

אני לא בקי בטכניקת ה"קשיבות" שפדרמן מדבר עליה, ואני בטוח שכוונותיו טובות. אבל איכשהו נראה לי ש"להישאר שפויים, מרוכזים ונחמדים יותר לעצמם ולאחרים" היא מטרה חשובה כשלעצמה, ולא רק למען האינטרסים של מקום העבודה.  אבל פדרמן לא לבד.תכניות מסוג זה, של שיפור רווחת העובדים למען הקטנת מספר ימי המחלה הן ענין נפוץ. ישנם ארגונים שאף מנהלים "תכניות בריאות" ומשדלים את עובדיהם לרוץ ולקפץ אנה ואנה למען שיפור בריאותם (בדרך כלל על חשבון זמנם הפנוי המועט, אבל לעתים גם במשך אחת מתוך שתים עשרה השעות שהם במשרד), ומגדילים לעשות בהטפות מוסר על האסון הטמון במשקל העודף. וכל זה, כפי שאמר מרקס קשישא, בשביל לשמור על "הערך העודף". כדי שהעובדים ימשיכו לייצר וליצור לתפארת התאגיד ובעלי המניות. אני לא אוהב את העזרה הזו. אבל למה זה רע, ישאל השואל. למעסיק יש אינטרס, והוא דואג לך וזה טוב גם בשבילך, אז למה אתה מתנגד כל כך?

קודם כל, צריך תמיד לחשוף את האינטרס ולפרק את השיח ש"דואג לעובדים", ולהזכיר לנו שמדובר בעוד מנגנון להפקת תוצרת מהעובדים. שלא נחשוד פתאום במישהו שחושב שמגיע לאנשים משהו בשל היותם בני אדם הראויים לכבוד ורווחה, ושהאינטרסים שלהם, בתור שכאלה, צריכים להיות שיקול משמעותי בקבלת החלטות. זו . להיות "שפוי מרוכז ונחמד" זו זכות מהותית של האדם כאדם, בלי תלות בסוגית התועלת שענין זה מביא לעסק. צריך להתנהג בכבוד לעובדים תמיד, ולא לרדות בהם. בין אם זה בדרך של שוט, ובין אם בדרך מתוחכמת הרבה יותר. חשוב להזכיר שהדאגה לרווחתם של העובדים כ"משאב אנושי" אינה המצאה חדשה של יועצים ארגוניים מחבקי עצים ושופעי רצון טוב, ושורשיה עוד בתקופתו של פורד שהקים שכונות לעובדים.   ראו נא את השיר המופלא הזה (מובא בספר "מכונת הארגון" מאת יהודה שנהב):

רדוקציה סימבולית

רדוקציה סימבולית

שומה עלינו להראות לפועל את העבודה,

את הדרך לעשות את, עד שידע

וחובה עלינו לתת לו את הכח

שמניע את העולם וגורם לו לצמוח

כי רוח הקדמה נולדת לעוף

מגברים מחושלי נפש וגוף,

ולא נמושות השורצים בדממה

בגטאות, שכונות עוני ובתי אדמה !

…..

כך שלמדנו לשים את לבנו

לבריאות העובד,פן תהיה בעוכרינו,

שזוהי דאגתנו כבני-אדם

וכחיילים הנלחמים בחזית אחת

….

מחובתנו לדאוג למצבם הבריאותי

כי לעושרנו הם המקור האמיתי !

מתוך השיר "רוח הניהול" מאת ברטון בריילי

אמריקן משיניסט 34 : 1.1.1914 (תרגום אביעד רז)

גם בסרט "זמנים מודרניים" , המדבר על הסרט הנע כאמצעי ייצור, דואגים לצ'רלי צ'פלין לארוחה אוטומטית, לרווחתו כמובן, אבל זהו חלק מתהליך הרדוקציה של האדם למכונה, ממש כמו צ'רלי צ'פלין בתמונה המפורסמת בה הוא הופך לחלק מהמכונה. והיום – את ה"גברים מחושלי נפש וגוף" של תחילת המאה הקודמת, החליפו היום אנשים ונשים שמחים בחלקם, אסרטיביים ותאבי הצלחה.  אבל במידה. לא להגזים שלא יתפרקו חס וחלילה, כי קשה להכשיר עובדים חדשים בכל פעם, שלא לדבר על עלויות ימי המחלה המשבשות את המאזן. נכון, יש פה שיפור לעומת הימים בהם ילדים עבדו במשמרות של שתים עשרה שעות, והיו כבולים למכונות שלא יברחו, ומדי פעם הצליפו בהם רק כדי לאלפם בינה.

ולכן – אם אתם רוצים שאהיה רגוע, עליז ושמח, תנו לי ללכת הביתה בשלש וחצי. גם ארבע יהיה בסדר, ובאופן כללי תהיו נחמדים. אני די משוכנע שבטחון תעסוקתי יעזור הרבה יותר מסדנה אחת או שתיים. אבל דברים כאלה עלולים לפגוע בפריון, ובקדושת "הגמישות התעסוקתית". לכן עדיף לטפל במקנה, שיתן יותר חלב, ואם צריך – גם בשר.

==

עדכון: אסף פדרמן השיב ודיבר על   "קשיבות אפילו בתאגידים נצלניים", ואני עניתי לו בפוסט "נפש וגוף 2"