אחד הנושאים בתיאוריות ביקורתיות של ספרות הוא שאלת מקומו של המחבר. בארת, כידוע, דיבר על "מות המחבר". אמנם, הוא לא התכוון למותו של המחבר ממש, ובוודאי לא חשב שמזלו הרע יגרום לו להידרס על ידי משאית, אבל עיקר ענינו היה לטעון כנגד מקומו של המחבר בתוך הטקסט.

פוקו, בעמדה פחות ידועה, ומועדפת עלי,  דיבר על "פונקציית המחבר". (אגב, שני המאמרים יצאו כספר אחד בהוצאת רסלינג, עם אחרית דבר מוצלחה של דרור משעני). הפונקציה הנ"ל אינה משדה המתמטיקה אלא מקומה החברתי של הידיעה שטקסט מסוים התחבר בידי מחבר מסוים. אמיתי או אפילו אגדתי. מה מקומו של "המחבר" בשדה השיח הכללי, ובזה הספרותי. חז"ל עסקו לא מעט בשאלות מי חיבר כל ספר מהתנ"ך, וכך גם חוקרי המקרא בדרכם. לשיוך שיר השירים לשלמה המלך יש משמעות בעיני הקוראים. אבל לא רק בספרים עתיקים שמחברם לא נודע מדובר, אלא גם בספרים בני ימינו, ופוקו טוען ש"המחבר" מכונן בטקסט מעמד ייחודי הנובע ממיקומו של "המחבר" המיוחס לטקסט. כך למשל, תמונת המונה ליזה שצייר דה וינצ'י חשובה לאין ערוך מזו שהתגלתה לאחרונה וציורה על ידי השוליה שלו. הזדמנות טובה לתהות על השאלה הזו עמדה בפני, כשהתלבטתי מה לקרוא השבת. האם את "החדש של עמוס עוז" או את "מכירת חיסול" של יו לורי. ידעתי כמובן שעמוס עוז הוא סופר נחשב, חביב על קרובת משפחתי א' וכמובן

הוא חתן פרס ישראל לספרות וחתן פרס גתה, ואחד הסופרים האהובים והמוערכים בספרות העולמית. יצירתו תורגמה לארבעים ואחת שפות

את יו לורי אני פחות מכיר, אבל ראיתי את תמונת הכריכה והפרצוף, אפעס, נראה לי מוכר מאיזה מקום. ובכן יו לורי הוא שחקן, מוזיקאי וספורטאי. התפרסם בישראל כשגילם את דמותו של ד"ר האוס. (סדרה חביבה במיוחד על ידידתי ח').

האם אפשר לקרוא את עמוס עוז בלי כל כובד משקלה של ההיסטוריה הספרותית שלו, עם הפרסים בכל העולם (חוץ מאחד שבדי, למרבה הצער), עם המקום הפוליטי והמבט והבלורית? האם אפשר לקרוא ספר של יו לורי בלי להרהר על היותו בריטי, ולחשוב ש"לא מספיק לו שבע מאות אלף דולר לפרק שהוא רוצה להיות גם סופר?" החלטתי לנסות, ולקרוא את ספרו של יו לורי, בלי דעות קדומות ללא מורא וללא משוא פנים. מצד שני, אני מבטיח שאצפה בסדרת הדרמה החדשה בה יופיע עמוס עוז בתפקיד רופא, או חולה, או נביא.

להמשך »

משחק RISK - אוסף פרטי

הדבר האחרון שאבא אמר לי, המילה האחרונה ששמעתי מפיו, היתה קָמ'צַטקָה.
הוא נתן לי נשיקה שורטת, עם זיפים בני כמה ימים, ואחר כך נכנס לסיטרוֹאֶן. המכונית התרחקה לאורך פס הכביש המתפתל, בועה ירוקה שהגיחה ונעלמה מאחורי הגבעות, בועה שהלכה והצטמקה עד שלא ראיתי אותה עוד. נשארתי עומד במקומי, הקופסה של 'סיכון' נתונה תחת זרועי, עד שסבא הניח את ידו על כתפי ואמר לי הולכים הביתה.
וזה היה הכול.

[—]

הפרדה התרחשה בתחנת דלק על כביש 3, במרחק של כמה קילומטרים מדוֹרֶגוֹס שבדרום מחוז בואנוס איירס. ישבנו שלושתנו לארוחת בוקר בבית הקפה הסמוך, אבא, סבא ואני, הזמנו קרואסונים וקפה עם חלב, שאותו הגישו לנו בספלי חרסינה בגודל של סירים עם הלוגו של דלק רֶפּסוֹל. גם אמא היתה שם, אבל בילתה את רוב הזמן בשירותים. משהו עשה לה קלקול קיבה, ואפילו את הנוזלים היא לא הצליחה לעכל. וגם אחי הקטן, הצוציק, שישן מרוח כולו על המושב האחורי של הסיטרואן. הוא תמיד היה זז בלי הפסקה בשנתו, כולל הידיים והרגליים, כאילו תבע את זכויותיו על המוחלט, כיאה למלך החלל האינסופי.

(פתיחת הספר – עמ' 11)

אזכיר לכם שלש עובדות חשובות בטרם תקראו את הספר הנפלא "קמצ'טקה" שכתב מרסלו פיגרס. (תרגמה מספרדית והוסיפה אחרית דבר: רינת שניידובר, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד 2012)

• קמצ'טקה היא חבל ארץ בצפון מזרח אסיה. באזור הרי געש פעילים וטמפרטורה לא נ וחה במיוחד, והוא מאוכלס בדלילות.
• RISK הוא שם של משחק פופולארי בו השחקים מנסים לכבוש את העולם על ידי השמדת צבאות האויב.
• בין השנים 1983 – 1976 שלטה בארגנטינה דיקטטורה צבאית. התקופה מכונה "המלחמה המלוכלכת",  והיא התאפיינה בדיכוי אלים של האוכלוסיה, עינויים וחטיפות של מתנגדים לשלטון. מעריכים כי שלושים אלף איש נחטפו באותם ימים. חלקם הושלכו ממטוסים אל הים. גורלם של רבים מהחטופים אינו ידוע עד היום.

להמשך »