13 בינואר, 2012 מאת גלעד סרי-לוי
בקיץ האחרון יצאו המוני בית ישראל לרחובות. נטו אוהלם בשדרות והניפו שלטים בכיכרות. "המחאה החברתית" קראו לזה, והעם דרש (בקצב אחיד) צדק חברתי. כמה חודשים חלפו ובחוץ יורד הגשם, ועדיין הדעות חלוקות מה רצה העם, מי העם הנ"ל ומהו בכלל הצדק החברתי הנכסף. מעת לעת מתפרסמות כתבות ומאמרים "מה באמת" וגם בזמן ההפגנות עצמן היו לא מעטים שניסו להגיד מה הוא צריך לרצות. גם אני לא יודע, מה בדיוק רצו המפגינים, והעם, מאחר שלא חקרתי זאת. אני גם מנסה לא להגיד לאנשים אחרים מה הם צריכים לרצות. כך או כך נראה לי שהיו שם כמה דעות, באותה ככר ממש. היו כאלה שחשבו שזה יהיה הקיץ של אביה (ספיבק) ועולם ישן עדי יסוד נחרימה. אחרים רצו רק שיהיה קצת פחות גרוע. קפיטליזם זו השיטה הכי פחות גרועה, הם אמרו, רק נעשה שתהיה אפילו פחות גרועה כך שיהיה לנו עוד קצת כסף לקנות כמה דברים.
להמשך »
|
2 תגובות »
27 בדצמבר, 2011 מאת גלעד סרי-לוי
שיריו של בילי גו'אל חביבים עלי עוד מנעורי. הייתי צעיר ואהבתי לשמוע את Honesty והאמנתי ל Just The Way You Are והיו עוד שירים. אחד שערבה לי נעימתו הנוגה- איש הפסנתר של יואל קראנו לו. הפסנתר מתחיל ומיד המפוחית:
להמשך »
|
תגובה אחת יחידה ותמה »
25 בדצמבר, 2011 מאת גלעד סרי-לוי
"היקום הטרגי שלנו" (מאנגלית: קטיה בנוביץ' ידיעות ספרים). הוא ספר המובא בקולה של מרגרט קרפנטר, 
סופרת שהממון אינו מצוי בכיסה. מרגרט, שחיה בבית טחוב עם בן זוגה כריסטופר הלא יוצלח – מובטל קבוע ומתלונן תמידי, ומקווה לימים טובים יותר בהם תוכל לכתוב את הרומן הגדול שהיא חולמת עליו ובינתיים יש בו רק ארבעים ושלוש מלים. מרגרט עובדת לפרנסתה בכתיבת טורי ביקורת על ספרים, סיפורי מדע בדיוני נוסחתיים בשם בדוי, וחברה בצוות של כותבי צללים המחברים סדרת ספרי הרפתקאות תחת השם "זב רוס". בספר משתתפים גם רואן, מרצה מבוגר שלמרגרט מערכת יחסים מורכבת איתו, משפחתו הבעייתית של כריסטופר, חברים וידידים. מרגרט כותבת סקירה על ספר ניו אייג' שהגיע אליה, ומתוך הביקורת נוצרת שרשרת של אירועים, תמוהים יותר או פחות. עניני כתיבת ספרים וסיפורים, המתח שבין טכניקות נוסחתיות ואמנות יוצרת מלווים את עלילת הספר, יחד עם השאלה על בדיון ומציאות, וכמובן "דרך גבר בעלמה" שנעלמה גם מהאיש החכם באדם ומפרנסת סיפורים שירים וקומדיות רומנטיות עד עצם היום הזה. את "היקום הטרגי שלנו" כתבה סקרלט תומס שספרה הקודם "סופו של מיסטר Y" זכה להצלחה רבה בארץ ובעולם.
להמשך »
|
אין עדיין תגובות. »
17 בדצמבר, 2011 מאת גלעד סרי-לוי
טקסט אינו טקסט אלא אם יסתיר מפני כל רואהו לראשונה את חוק חיבורו ואת כלל משחקו . וטקסט לעולם נותר בלתי נתפס על ידי החושים. החוק והכלל אינם צפונים בחובו הלא-נגיש של סוד. הם פשוט אינם מתמסרים בהווה , לשום דבר שאפשר לקראו על דרך החומרה בשם תפיסה חושית (עמ' 17)
דרידה, שחתר נגד מקומה של המשמעות היחידה ודגל בקריאה נגד רצונו של הטקסט, לא יוכל, גם אם ירצה להיות פטור מקריאות חתרניות של הטקסטים שלו עצמו. אך מה שאני עושה בימים אלה הוא לקרוא את דרידה כאילו הוא אפלטון, הכותב הקלאסי. לאור המנורה העמום בקריאה צמודה, פסקה אחר פסקה, אני מנסה להבין למה התכוון המחבר. ואחר כך רוצה להניח בצורה אנליטית רשימה של הרעיונות המרכזיים, להתווכח איתם ולהשוות לאחרים. לא לקרוא "נגד הכיוון", עם כלב או בלעדיו, ובלי לחשוב על דמויות אב נעדרות ומיתוסים מצריים ושומריים הנעלמים בעבר המיתו-פואטי מהדהדים אל תוך הטקסט ואינם מאפשרים לו לומר את מה שבעצם ביקש להגיד. בפרויקט הזה אני מניח שהטקסט שהודפס ונכרך תחת השם "בית המרקחת של אפלטון" יש לו מחבר שהיה איש שחי פעם וכתב את זה בספר ושלח לכולם שיקראו. ואותו האיש ממש,בגופו ובעצמו, כתב עוד הרבה מאד דברים ודיבר, אויה לנו, בלא מעט מקומות כדי להסביר את הספרים שכתב, וכנראה שיש גם אצלו עניינים שמחוץ לטקסט. ומה שכתוב שם מסמן לנו בפשטות את מה שהמחבר עצמו רצה להגיד, וגם אם הוא לא מקפל בתוכו את כל הפרויקט הדרידיאי, הטקסט המתורגם מצליח להגיד את מה שדרידה מבקש.
האם זו דקונסטרוקציה, במובן הפשוט של המלה, לדקונסטרוקציה? האם שיטת הניתוח הזו אומרת שאנחנו, כקוראים במסגרת סמינר באקדמיה, חוטאים לכוונתו של המחבר? שאלה כזו גם היא מסתחררת אל תוך עצמה, מאחר שאיך נוכל לשאול על "חטא" ועל "כוונה" ו"מחבר" אם לטקסט, פרוע שכמותו, היכולת להתמרד תמיד נגד כל ניסיון לשלוט בו ולשתול בו משמעות, ובוודאי נגד הפרויקט האפלטוני, נשוא הפנים והקודר.
אם נחשוב על מטאפורות, אפלטון שבטקסט נראה לי כמו סם העייט (שבעברית מכנים אותו גם "נשר") מיצירתו של ג'ים הנסון – החבובות, דרידה מזכיר לי את אנימל שדופק על התופים ורודף אחרי נשים ובסופו של דבר אתה אומר לעצמך יש פה איזה רעיון, אבל מה הוא ולמה.
|
תגובה אחת יחידה ותמה »
16 בדצמבר, 2011 מאת גלעד סרי-לוי
כשקיבלתי את הספר "שתיים" של מיטל שרון (חרגול, עם עובד 2011) שמחתי ואפילו לא שמתי אותו בצד כדי לקרוא עוד מעט והתחלתי מיד לקרוא. חשבתי שזה ספר על לסביות תל אביביות שנוסעות לברלין וזה יהיה ממש מעניין לקרוא אפילו שאני לא זה ולא זה ולא זה. ואולי בגלל זה וזה. והתחלתי לקרוא וראיתי שיש בו שני סיפורים מונחים, אחד של אפרת שהיא אישה צעירה שחושבת הרבה על כל דבר ומדברת במשפטים ארוכים על עצמה ואל עצמה וסוטה מנושא לנושא ומנסה בדרך פתלתלה להסביר את מחשבתה התועה. החלק השני מספר את סיפורה של יעל. גם היא צעירה, שחיה מספר שנים בברלין עם הוריה הישראלים, ובניו יורק וחושבת במשפטים קצרים וחתוכים, ובודקת ומנסה לראות איפה הגבול. ושתיהן, כל אחת בדרכה מנסה להבין את העולם הגדול והרחב שחי בתוכנו.
להמשך »
|
אין עדיין תגובות. »
