מכתב ללימור לבנת

יוצרי רוק ופופ יקרים, הידעתם כי אינכם מייצרים מוזיקה אמנותית ברמה גבוהה? מה זאת אומרת מי קבע? לימור לבנת קבעה. הנה ציטוט מדויק מתוך דף שתמצאו באתר הרשמי של משרד התרבות והספורט, שעניינו התנאים לתמיכה כספית של המשרד בפרויקטים מוזיקלים:

"המגמה היא לסייע, לקדם ולעודד ביצוע של מוזיקה אמנותית ברמה גבוהה, בדגש על היוצר והמבצע הישראלי. ב"מוזיקה" הכוונה היא לגווניה השונים: מוזיקה אמנותית המכונה "קלאסית" בעיקר, ג'אז, מוזיקה אתנית, מוזיקה מזרחית ומעט מוזיקה קלה. בשלב זה אין טיפול ממשי במוזיקת רוק כבד, או פופ הנתפשים כבידור או מוצר ממוסחר".

אתם מבינים, במשרד של לימור לבנת לא חושבים שיש סיבה לתמוך ברוק – כבד, כמובן, כי הרי ידוע כי כל רוק הוא כבד – או בפופ, כי הם 'מבדרים' ו'ממוסחרים'. למוזיקה האלקטרונית לסוגיה אפילו לא נותנים את הכבוד שבשלילה.

אז מי כן עומדים בקריטריונים של הגברת לבנת? הקלאסית והמזרחית. לגבי הקלאסית, צריך להיות או עיוור או אידיוט כדי להתעלם מהעובדה שחלק גדול מהעוסקים במוזיקה קלאסית, אם במסגרת פילהרמוניות או במסגרת אופרה, נהנים מקהל מנויים קבוע וחלק מהתזמורות מופיעות בחו"ל. זה כמובן לא מסחרי, כי הרי את המנויים לפילהרמונית מחלקים בחינם לכולם. לא? מה לא?

טוב, אבל המוזיקה המזרחית בטוח צריכה תמיכה. כי הרי אומנים שמרוויחים בחתונה אחת יותר ממה שיוצר רוק (כבד, ברור) מרוויח בשנה, שלא לדבר על השלטון המוחלט בשוק הרינגטונים, לא יוכלו להתקיים בלי תמיכה ממשלתית. במשרד של לבנת, מוזיקה מזרחית לא נתפשת כ'בידור' או 'מוצר ממוסחר'. אם זה לא היה כל כך עצוב, היינו צוחקים, אבל אז היו אומרים שאנחנו ממוסחרים.

בואו נדבר רגע על מה זה בכלל מסחר במוזיקה ובידור. האם מכירה של שני דיסקים/כרטיסים היא כבר מסחר, או שיש רף מכירות שצריך להגיע אליו? ומהי בכלל מוזיקה לא מסחרית? האם אמן  שמכר 100 עותקים מהדיסק האחרון שלו, אבל באינטרנט הורידו עוד עשרת אלפים עותקים לא חוקיים, נכנס לקטגוריה הזאת? הגדרת המסחריות היא אווילית מראשיתה והימצאותה במסמך רשמי של משרד החינוך והתרבות מראה עד כמה האנשים שם לא קשורים לתחום שהם אמורים לתמוך בו.  לגבי בידור, הרי לפי הגדרתה של לבנת, אנשים שהולכים לאופרה בעצם סובלים. כי הרי רק רוק ופופ מבדרים. כל השאר זה עונש. בנוסף, רק מוזיקה קלאסית מוגדרת במשרד התרבות כ'אומנותית'. כי הרי ידוע שכל שאר הסגנונות הם מלאכת יד.

אין לי מושג מי הפקידים שניסחו את התקנון הזה, אבל אם היה קצת שכל בקודקודם ואם היו מוציאים את האף שלהם החוצה, לזירה שבה התרבות הישראלית מתרחשת ונושמת, הם היו מבינים שמי שזקוקים כרגע יותר מכולם לתמיכה, הם דווקא שני הסגנונות שלהם הם הפנו עורף. לרוק ולפופ הישראלים אין מספיק ערוצי מדיה שיקדמו אותם, אין להם מספיק במות להופיע עליהן, והם צריכים להתמודד מול הופעות שמגיעות לכאן מחו"ל ושמחירי הכרטיסים שלהן גומרות את תקציב התרבות של ישראלי ממוצע.

בקיצור, השרה ליבנת,  אם כבר מחלקים תקציבים לתרבות, אסור להפלות אף סגנון ואף אומן, והקריטריונים בוודאי לא צריכים להיראות כאילו נכתבו על ידי לוביסטים של גופים שבכלל לא צריכים תמיכה ממשלתית. כל יצירה מוזיקלית היא 'אמנות' ו'בידור'. אם האנשים במשרד שלך לא מבינים את זה, הם כנראה לא נמצאים בעבודה הנכונה.

פורסם בעמוד הפותח של" 7 לילות" השבוע.

שלמה המלך

שלמה גרוניך

המיטב

Nmc

שלמה גרוניך היה מהפכן . המוסיקה שלו הייתה, מאז ומתמיד, מפותלת ומתפתלת כשבמילים תמיד היו משחקים שהלכו לאזורים של האוונגרד והתיאטרליות. היצירה שלו מעולם לא התפשרה במורכבות שלה ותמיד אתגרה את מי שרצה להאזין לה ובכל זאת, למרות הדרישות שהוא הציב לו ולנו, גרוניך הצליח להכניס מספר גדול של שירים לפנתיאון המוסיקה הישראלית.

שירים כמו "אל נא תלך", שהוא הלחין על פי באך, בצורה כל כך מושלמת למילותיו של רבינדרנת טאגור, ו"רוזה מרצפן", שעל מילותיו אחראית שולמית לפיד, פרצו את הדרך עבורו. אצל גרוניך הצעיר היה אפשר לשמוע מגוון השפעות שהוא משליך אל המוסיקה שלו, מוסיקה קלאסית, ג'אז ורוק מתקדם. בתקופה שבה הוא פרץ הוא פתח צוהר חדש ואנרכיסטי לזירה מוסיקלית שהייתה מאד שמרנית לפני בואו.

האוסף החדש מגיע לו בזכות ארבעה עשורים של יצירה בלתי פוסקת, כשזה לא ממש משנה לו האם הוא במרכז או בשוליים. האוסף מחולק לשלוש, אלבומי הסולו, פרויקטים משותפים והקלטות נדירות. להבדיל מאוספים בנאליים, המיועדים לרכז את כל הלהיטים עבור אנשים הבוחנים קריירה על פי להיטים, באוספים מהסוג הזה המבחן העיקרי הוא דווקא בקטעים הפחות מוכרים של האומן.

בדיסק שבו מרוכזות ההקלטות הנדירות אפשר לקבל באמת תמונה כוללת על מגוון הסגנונות שבהם גרוניך טייל. החל במוסיקת גוספל, בשיר "וזה זורם", עם העבריים מדימונה וכלה ברוק אלטרנטיבי, בקאבר משוחרר ומופרע לשיר "לונה פארק" עם להקת אטליז.

כצפוי, באוסף מופיעים קטעים מאלבום המופת "מאחורי הצלילים", שהוא יצר יחד עם מתי כספי. זה מדהים לגלות איך גם היום, 37 שנים לאחר שהוא הוקלט, היופי שהיה אז עדיין נשאר.

מאלבום לאלבום גרוניך ניסה תמיד להמציא עוד משהו חדש, כשהדבר האחרון שאליו הוא התחבר הם פיוטים מהמקורות. אבל מה שתמיד נשאר איתו, ואפשר להגדיר אותו בתור החתימה שלו הוא הקסם שטמון בפסנתר. גרוניך שר רק כדי להשלים את מה שהוא מנגן. לפעמים השירה נמצאת שם על מנת ליצור דיסוננס ולפעמים כדי להגיע לקונסוננס, כשתמיד קיימים אצלו ניסיונות לעורר אמוציות באמצעות הלחן, כמו בדרמה הנמצאת בנעימת הפתיחה של הסדרה "תקומה".

האוסף של שלמה גרוניך,שמצליח לסכם ארבעים שנים בשלושה דיסקים, הוא יותר מהכל, סיכום זמני המעורר כבוד. 

כתר המזרח

 

ספלינג ! ספלינג !

 

 

בדרך כלל אלה היו ימי חמישי שבהם אבא היה לוקח אותי לשוק הכרמל. אני הייתי אז ילד קטן ושמנמנמן שנולד במרכז תל אביב ולא ידע שהוא תימני.

אמנם בחגים היינו מבקרים בבית הכנסת התימני שברחוב טבריה אבל מנקודת המבט של הילד שהייתי העניין היה הביקור בבית כנסת ולא השוני בינו לבין בתי הכנסת שהחברים שלי היו הולכים אליהם.   

הסביבה שגדלתי בה, רחוב הירקון-ארנון-רופין-בית ספר תל נורדוי, לא עשתה עניין גדול מהעדתיות. זאת הייתה סביבה מעורבת שבה אף אחד לא הבליט את העדתיות שלו, כולם היו תל אביבים. אולי זאת הייתה הקרבה לים, מרחק של כביש חד מסלולי אחד, שעשתה את כולנו לים תיכוניים.

כשהגעתי לגימנסיה הרצלייה, במסגרת תוכנית אינטגרציה שיזם ראש העיר דאז צ'יץ, כולם פתאום התבצרו בעדתיות שלהם. המפגש הראשון בין תלמידים מדרום תל אביב, צפון תל אביב ומרכז תל אביב היה קשה במיוחד עבור התלמידים שהגיעו מהמרכז. הגימנסיה התחלקה לשני מחנות, אשכנזים ומזרחים, אני הייתי תקוע באמצע – לא לבלוע ולא להקיא. בשביל התלמידים משכונת התקווה הייתי מתאשכנז ובשביל התלמידים מצפון תל אביב הייתי תיימוני. למעשה הפכתי להיות מפלגה שיש בה חבר אחד. מאוחר יותר, כשנפלטתי לתיכון אנקורי האקסטרני, הכל הסתדר מכיוון ששם כולם היינו מיספיטס ואחוות המוזרים והדחויים איחדה אותנו.

בכל שבוע, בשוק הכרמל, הייתי מקבל מתנה : קסטה מדוכן הקסטות היחיד של השוק. ככה הכרתי את צלילי הכרם, אהובה עוזרי, עפרה חזה ואחרים. דרך אחותי, חברים והרדיו הכרתי את אריק איינשטיין ואת לד זפלין ואת סטיבי וונדר.

ערוץ אחד, שלוש תחנות רדיו (קול ישראל, גלי צה"ל וקול השלום) ושוק הכרמל אחד, עיצבו את הפסקול של הילדות שלי והוא היה מגוון.

עכשיו, כשמתחולל דיון אמוציונאלי בין חובבי הזמר המזרחי לאלה ששונאים אותו, אני מרגיש כאילו שחזרתי לגימנסיה הרצלייה, שוב הגיע הזמן שבו כל אחד צריך לתפוס צד ולהתבצר בו.

אני מסרב לעשות את זה מכיוון שהדיון שמתרחש כרגע הוא לא דיון אמיתי על האופי או על הזהות של המוסיקה הישראלית אלא ניסיון למחאה נגד אפקט העדר.  האפקט הזה, שיכול ליפול גם תחת ההגדרה של טרנד, תמיד היה כאן ותמיד יישאר כאן והמלחמה בו היא עקרה. זה האופי של המדינה הזאת ושל מי שגר בה : אין לבחור. אין דיון – יש מלחמה. אי אפשר גם וגם. רק אנחנו צודקים וכל השאר מטומטמים.

נמאס לי מהטוטאליות שחייבת להיות בתרבות הישראלית כי היא בסך הכל עוד פיתוח של הסלוגן שלנו כמדינה : אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד.

אנחנו סובלים מהגישה הזאת כל יום, בפוליטיקה, בכביש, בכלכלה ובתרבות.

לכן מבחינתי לאייל גולן יש כמה שירים ממש מחורבנים.

או : לאייל גולן  יש כמה שירים ממש טובים.

או : אייל גולן מעניין לי את התחת.

(* אייל גולן הוא שם גנרי).

אז עכשיו אני כאן

הבלוג הישן מצא מקום חדש בחיק המשפחה החמה שלי, שהזמינה אותי לעשות שבת באתר שלהם- שבניגוד להרבה מתנחלים הוא לא נמצא באתר קרוואנים. מכיוון שהם מהפלג הדתי של משפחתי ( עם כיפות והכל) יש מצב שהבלוג יתחזק !

אז אני מקווה שתהנו ואם לא אני מבטיח את כספכם בחזרה (לפי רוחב פס…משהו כמו 3 אגורות לפוסט שביזבזתם עליו זמן ).

בגלל שאני רוצה להתחיל בטוב ( ובהמשך להיות קשיש תימני ממורמר כהרגלי) הנה ביקורת שפרסמתי על קרן אברץ, שהיא קרולינה, ב7 ימים של ידיעות אחרונות. 

אלבום הסולו הראשון של קרן "קרולינה" אברץ הוא פשוט הוקוס פוקוס. אברץ, שהיא שליש מהבנות נחמה, מקסימה את האוזניים ואת הנשמה עם אלבום שאתם חייבים לשמוע.

הקול הנפלא שלה, שהיה יכול להתבזבז על הפקת גיטרות בנאלית, זוכה באלבום הזה לטיפול מבריק של צמד המפיקים אופיר "קותי" יקותיאל ורונן סאבו. סאבו, קותי וקרולינה לקחו החלטה אמיצה שלא לעשות אלבום קלאסי של זמרת ישראלית, כלומר כזה שהשירה היא העיקר בו וכל השאר זוכה לטיפול מינימאלי אי שם מאחור, אלא לעשות אלבום שהמוסיקה שבו מקבלת את אותה החשיבות כמו הזמרת. הסאונד, הכל כך עשיר, נשמע כמו רטרו של פופ וסול איכותי משנות השישים, שלמעשה כמעט ולא התקיים בישראל.

אם להיות קטנוני אז טיפה חבל שבשלב המאסטרינג השירה חוזקה מדי יחסית למוסיקה, כי אפשר לשמוע שזאת לא הכוונה האומנותית שהאלבום נעשה לפיה.

חבורה מרשימה של מוסיקאים אחראית להון המוסיקלי העצום שיש באלבום: שחם אוחנה שמביא את הבאס עמוס הרגש שלו.שלומי אלון, ספי ציזלינג ויאיר סלוצקי שנושפים המון נשמה מדויקת אל תוך השירים. אורן צור, שהכינור שלו מלטף ומעדן את הסאונד. עוזי פיינרמן שמדייק עם הגיטרה וגם קותי וסאבו, בשלל כלים, שמדביקים את הכל.

הכותבים שהצטרפו אליה לטקסטים, כמו מאיר גולדברג, אלרן דקל וגיל מלול, התאימו את הטקסטים שלהם לגישה הרומנטית, אופטימית,פוזיטיבית שלה ולמעשה זה לא נשמע כאילו כתבו לה אלא כתבו עליה.         

Happiness, שהוא השיר הפותח וגם הסינגל המצליח מהאלבום, משתמש באותו טריק של " so far  להיות" שהיה הלהיט הגדול של "הבנות". השילוב הזה, של שתי שפות בשיר אחד הוא נחמד, כשלא מותחים אותו מעבר לגבולות השיר הבודד, והוא יופי של שיר פתיחה אבל אחריו מגיעים הממתקים האמיתיים.

השיא, הרגע שבו נוחתת ההבנה שהאלבום הזה הוא מעבר לטוב, מגיעה בדואט "הבלדה על אביר החופש ובת גלים". אני לא זוכר מתי שמעתי בפעם האחרונה דואט, בין אישה לגבר, שאפילו מתקרב לשיר המושלם הזה.

אורי כנרות, הפרטנר שלה , הוא לא זמר טבעי אבל בדיוק בגלל החספוס הנונשלאנטי בקול שלו הוא פרטנר מושלם לרכות שלה.

עוד שיר שנוגע בשלמות הוא "אוף איתך", שנפתח כמו מחווה מאד מודעת לשיר "מה איתי" של אריק איינשטיין וג'וזי כץ וממשיך עם שירה שמזכירה בהגשה שלה את ג'יל סקוט.

מה אעשה עכשיו ?, על כל 13 הקטעים שבו, הוא אלבום עם המון השראה ומעט מאד רגעים חלשים, בגלל זה ברגע שהוא מסתיים הוא עושה חשק מידי לחזור אליו ואין הרבה כמותו.

 

פינת הפריסטייל עוברת דירה

שלום לכולם!

עם השינויים ב"רשימות" גם אני עובר דירה. בקרוב יועברו לכאן הפוסטים הישנים.