צלחת ריקה

IMG_20110127_144144

 

זה יום חמישי ואני יושב במסעדה ללא שם, באחת מהסמטאות המחברות בין שוק הכרמל לכרם התימנים. זאת הפרזה לקרוא למקום שמגיש רק מרקים מסעדה, אבל זאת המסעדה הראשונה שהכרתי כילד.אחרי הקניות היינו מתיישבים שם, אבא ואני, ומזמינים מרק תימני שהתבשל על פתיליות כל הלילה. במשך עשר שנים אכלתי מרקים עם שמות כמו קירשה וביז, מבלי להבין מאיזה חלקים של הפרה מכינים אותם. כשסיפרו לי קצת נבהלתי אבל הטעם כבר היה צרוב על בלוטות הלשון שלי. כשאבא נפטר המסעדה הזאת הפכה להיות למקום שאליו אני בא כדי להיזכר.

הרגליים שלי משוכות לאחור, מתחת לכסא. הסיבה היחידה שהן עושות את זה כי הן נוצרות זיכרון של סלים עמוסים בכל טוב,שהיו מונחים מתחת לשולחן.

אני מזמין את המרק ומבטיח לעצמי לא לחזור הביתה עם רסיסי כתמים צהובים על בגדי.המלתחה של ילדותי הייתה משובצת בנקודות חוויאג'.

המרק מגיע, שלצידו רבע כיכר לחם שחור וצלוחית חילבה. אני אוכל חילבה באותה התדירות שבה מתקיימת האולימפיאדה. הבלילה הבריאה הזאת בורחת מהגוף בדרכים שהן לא הוגנות לסביבה. אחרי שאני אוכל אני מתקשר לאשתי כדי לתת לה התרעה על האפטר אפקט. היא מקבלת את זה בשלווה יחסית.

בשבוע האחרון שלו בבית, כשהוא הרגיש ממש רע, רצתי למסעדה עם סיר ריק. טלטלתי את הסיר ברכבת לפרדס חנה בתקווה שהמרק הזה יחזיר אותו לאיתנו. זאת הייתה מחשבה של ילד, או מחשבה של מבוגר שמבין שיתכן שזה המרק האחרון שתלגמו ביחד.

אנחנו יושבים שם שנינו, הזיכרון ואני אחד מול השני, בשתיקה שיכולה להתקיים רק בין חי למת.

אבל בראש שלי השיחה קולחת.

אני מעדכן אותו על הנכדות שלו, על הקריירה, על האישה ועל הפועל תל אביב. אני מדבר והוא מחייך.

עכשיו יום חמישי ואני יושב במסעדה שאין לה שם בשוק הכרמל. אני לבד.המרק נגמר והחיים ממשיכים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אסף אפלבוים   ביום 28 בינואר 2011 בשעה 10:09

    אחי, פשוט מדהים
    זה כנראה לא הלב הרחב
    אבל זה לא משנה,

    כתיבה יפה ומרגשת
    רק חבל על הפועל

    תמשיך תמשיך תמשיך
    אשמח לקרוא עוד !

  • טל ר   ביום 28 בינואר 2011 בשעה 10:28

    יופי של פוסט.
    אתמול היה יום הולדתו ה 66 של אבא שלי, לו היה חי. 14 שנים עברו מאז שנפטר. הלוואי והיה לי מקום כזה ללכת אליו עם הזכרונות שלי, שיש בו משהו מוחשי כמו טעם וריח. משהו שיהפוך את הזיכרון לקצת יותר חי וקצת פחות דהוי.

  • אירנה   ביום 28 בינואר 2011 בשעה 11:30

    מרגש מאוד

  • אלונזו   ביום 28 בינואר 2011 בשעה 11:53

    ריגשת אותי לירון ,שבת של שלום

  • רוני   ביום 28 בינואר 2011 בשעה 15:14

    יפה ומרגש. בלי להכיר את הטעמים והריחות בכלל, הוקסמתי.

  • אורי זר אביב   ביום 28 בינואר 2011 בשעה 17:45

    1. עשית לי תאבון פסיכי. למרות היותי ממוצא אלג'ראי, קולינרית חונכתי אצל השכנה התימנייה (מזל שאבא שלי לא קורא בלוגים, היה נעלב בשביל הקוסקוס והשומר..).

    2. ריגשת אותי. מאוד.

  • jasmininu   ביום 28 בינואר 2011 בשעה 19:43

    צללתי אל תוך הפוסט הזה עם הרבה רגשי הזדהות על אבא שלי. ריגשת אותי מאוד

  • צפריר   ביום 29 בינואר 2011 בשעה 0:23

    מרגש.

  • איתמר ריפתין   ביום 29 בינואר 2011 בשעה 0:36

    זכרונות ילדות של מרקים , זו כנראה פריווילגיה רק של תימנים, מרק הבורשט שסבתא שלי בישלה, אני מניח לא קפאה בזיכרון של אף אחד.

    למי שהתרגש ממליץ בחום להיכנס לאתר:
    http://www.dayswithmyfather.com/

    נ.ב.

    לירון יש לי את הספר הקשיח בבית, אביא לך אותו ביום רביעי

  • אחותך   ביום 30 בינואר 2011 בשעה 10:12

    אחי! אני שמחה להיות היחידה בעולם שיכולה לקרוא לך "אחי" ושזה
    יהיה נכון גם ביולוגית….
    אז כן אמרתי ואכתוב כאן תוך כדי הצדעה לכשרון הכתיבה שלך, לא
    יכולתי להתאפק וקראתי שוב הבוקר את "צלחת ריקה" וגם את תגובות
    הקוראים.
    אין לי מה להוסיף על הדברים שנאמרו, רק לבקש: תכתוב עוד, תכתוב
    את המילים הפשוטות והאמיתיות, המילים החמות והנוגעות שלך בכל הזדמנות.
    שבוע טוב ונשיקות לך אחי היקר.

  • אודי   ביום 30 בינואר 2011 בשעה 11:09

    לירון חברי היקר. ומה איתי? אני עברתי לידך
    ודווקא הרחתי אותך למרחוק…

    כתיבתך: קצר, קולע ומרגש

    קרא למסעדה/למקום על שם אביך ז"ל: המקום של …

    אתה כבר לא לבד: הצלחת ריקה והלב מלא

    שלך
    א.א

  • רבקה אמסלם   ביום 30 במרץ 2011 בשעה 10:26

    שלום לירון
    ניסיתי לכתוב אליך אבל יש בעיה באתר שלך, אז מפרסמת כאן את התגובה.
    השבוע צפיתי בך בתוכנית של בן כספית. שמעתי שאתה אומר שחבל שזו הדמות של הגבר המזרחי שמציגים בטלוויזיה. לא באה לבקר אותך אבל חושבת שמידת ההגינות שיביאו מישהו שצפה בתוכנית כדי להביע דעה על המתרחש.
    אני חושבת שג'קי נגע בלב למדינה שלמה. וזה מהסיבה היחידה שיש לנו לב יהודי. הוא מייצג את הטוב הגדול שבכל אחד מאיתנו ורק מוציא אותו לפועל. צפיתי בקלטת שנתנו לו להקליט בשבוע האחרון ומאוד התרגשתי. המונולוג היה שזור בלקסיקון ברסלבי/יהודי/קבלי. "נקודה טובה" "נקודה רעה", הכי חשוב להיות שמח, "אומה יקרה". הוא מעביר משהו נקי אמיתי. המקום הנבוך שלו מול העולם מלמד אותנו שאנחנו לא יודעים הכול. ושיש מקום לתמימות המקסימה שלו. הלוואי ומעט מהאמת של האדם הפשוט שלא דובר עברית רהוטה, ובא מקושי והצליח להתחבב עלינו תדבק בנו מזרחים ואשכנזים דתיים וחילוניים. כתבתי לך כי ראיתי שזה באמת צורם לך. אבל המזרחים יכולים להתגאות בבן אדם. ואני גאה בכל היהודים שהתרגשו ממנו.
    הג'אנר של הריאליטי מעורר מקום של זלזול, הרבה וולגריות ובהמיות ולמעשה אני רואה בו תמצית של הישראליות, ואם צופים לעומק עדיין מוצאים אנשים יפים.
    שבוע טוב
    רבקה

טרקבאקים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים