פוסט אורח : בית מטבחיים מאת רונן מלחן הגאון

לשאול זאזא היתה יכולת לפגוע באנשים.

יכולת כל-כך חרישית שהוא עצמו לא ידע עליה וגילה אותה רק במקרה.

זאזא עבד כנהג תלת אופן ברחוב נחלת בנימין.

כל יום היה מעמיס גלילי בד בקדמת האופניים ומוביל אותם מחנויות למתפרות.

כך כבר עשרים שנה. עולה ויורד ברחוב, וחולם שהוא נהג רכבל עם קו משלו,

שזה כמה דרגות מעל נהג תלת- אופן. אבל לזאזא יש פחד גבהים.

כולם ברחוב יודעים מי זה שאול זאזא ומברכים אותו לשלום. הלוך וחזור.

ככה כבר עשרים שנה, מהיום שחזר בתשובה.

לפני התשובה, שאול היה מוזיקאי. הוא ניגן על גיטרה שקנה בשוק הפשפשים כשעוד היה חייל. הוא הקים להקת מחאה, יחד עם עוד ארבעה שלא התקבלו – כמוהו בדיוק – ללהקה צבאית.

הם קראו לעצמם "סולר" שנים לפני שפוליקר גנב לזאזא את הרעיון.

הם שרו על קיפוח עדתי עוד לפני שבגין ידע מה זה צ'חצ'חים, ועל משבר האנרגיה העולמי.

התקליט הראשון שלהם היה אלבום אוסף שנקרא: "זיהום אוויר" והוקלט בהופעה חיה בכנס רופאי גסטרו שנערך בחדר האוכל של "אסף הרופא". תמורת ההופעה הם קיבלו בדיקה שנתית וכרטיס פרסונל.

הלהקה התפרקה אחרי שזאזא יצא לבד למסע הופעות אקוסטי בפנצ'ריה ליד בלומפילד. עוזי המתופף צעק שהשתן עלה לשאול לראש, ואפשר להחליף גלגל גם לבד.

וזה אותו עוזי שקנה לו בר- מצווה ליום הולדתו ה-23.

גם היום, אחרי עשרים שנה, שאול חושב שזה היה רעיון מקסים. הרי כשהיה בן 13 לא עלה לתורה. אביו לא האמין באלוהים מתוך עקרון, ואמו לא התערבה מסיבות בריאותיות.

עוזי מצא בית- כנסת, שעל בסיס מקום פנוי הסכים לארח את הפארסה הזו.

שאול עלה לתורה לבוש בחליפת שלושה חלקים שהשאיל מהעיזבון של אחד משכניו, כשהוא מרכיב משקפי ג'ון לנון, כי זה בית כנסת אשכנזי ואצלם האותיות קטנות.

הוא התרגש עד דמעות כשניתכו עליו הסוכריות מכל עבר, ובפליאה של ילד הקריא את פסוקי ה"הפטרה". פתאום, לרגע מהיר, הוא גילה את היהדות וכשקראו הזקנים "חזק וברוך",

כך בדיוק הוא הרגיש.

מאז זאזא התחזק והחליט לזנוח את חייו הקודמים. לחנות תקליטים קרובה הוא מסר את התקליטים שהיו ברשותו. את אלו של פינק פלויד שמר בשביל הנשמה

(חוץ מ"אנימלס", שזרק כי יש חזיר על העטיפה). הוא סרג כיפה, גידל זקן קצוץ,

והוציא את ימיו בלימוד תורה. כשנמאס לו גם מזה, התגלגל אל תלת האופן.

היום הוא חי בדירה שכורה ברחוב נחלת בנימין, כדי שיוכל להשגיח שאף אחד לא משתחל לו לקו ומתחרה בו. שאול לא יכול להתמודד עם תחרות. הוא איש של הרגלים.

כך לפחות טוען באוזניו, בכל יום שישי כשהוא שוטף את האופניים בברז של הבניין, רומן ברוּמִסקי – שותפו לדירה. רומן הוא מהנדס במכון מחקר סודי בדרום תל- אביב.

כל מה שזאזא יודע עליו זה שרומן לא מדבר טוב עברית ושברוסיה הוא היה מנקה רחובות.

הוא גילה את זה בפעם הראשונה שהתעורר באמצע הלילה והביט מהחלון.

למטה ברחוב, ראה את רומן, בחליפת שלושה חלקים, מטאטא את המדרכה ושר שירים של

ויסוצקי. הגעגועים הרגו אותו. כך זה נמשך מאז בכל יום חול, כבר חמש שנים.

סבלנות תמיד הייתה התכונה הבולטת של שאול זאזא.

יום אחד נשבר לזאזא. הסבלנות פקעה והתחלפה לה בטירוף.

זה התחיל אצלו ממש במקרה, כשעלה בטעות עם הגלגל השמאלי על בהן חשופה של ג'ינג'ית אחת. היא צרחה עליו כמו משוגעת. לראשונה בחייו, שאול איבד את הסבלנות, אך בגלל שלא ידע לקלל יצא לו מין איחול מוזר כזה, שיהיו לה לג'ינג'ית נמשים באפנדיציט.

היא הביטה בו בבוז, ומיד צנחה לארץ מתפתלת מכאבים. במנוסתו משם, צפר לו נהג טויוטה וקילל. שאול איחל לו שיפלו לו הידיים ומיד עשה ההוא תאונה ויצא בריצה מהאוטו, בלי ידיים, צווח כמו תרנגולת בחצר בית –כנסת, רגע לפני יום הכיפורים.

וכך שאול יצא למסע נקמה. הוא דיווש והטיל מומים באנשים לכל אורך נחלת בנימין,

עד שהגיע אל האטליז, שם פגשתי אותו.

חיכיתי ליפה, בתו של הקצב, שתכין לי גרונות למרק. דנה בבית חולה, והמצב בינינו רגיש כבר שנתיים, אז אלו הרגעים שאני משתדל. שאול נכנס לחנות, כולו סערה ודרש מיפה שתפתח לו מיד שלושה גרונות, כי יש לו רעיון איך לנקום ברוסי עם הכינור מהפינה.

ביקשתי ממנו שימתין לתורו, וכך פרץ בינינו הויכוח. אותי אי אפשר לנצח בוויכוח כבר מכיתה ב',

זה מה שדנה הכי שונאת בי. "תמיד אני אומר את המילה האחרונה",

אני מטיח בזאזא המובס, בחיוך זחוח. הוא בתגובה, מודיע לי שזו הפעם האחרונה. אני מגחך.

לא הייתי נזכר בכל זה אם היא לא הייתה עוזבת אתמול. אחרי עוד מריבה טיפשית וויכוח מיותר, היא ארזה את הדברים שלה ופנתה לדלת, מטיחה בי עלבונות.

רציתי לעצור בעדה, להבטיח לה שאשתנה. רציתי להגיד לה כל-כך הרבה דברים, אבל לא יכולתי. משהו עצר בעדי. נזכרתי בשאול וסיננתי קללה כשהיא חייכה חיוך של ניצחון וטרקה את הדלת.

חיפשתי אותו במשך שבועיים, אבל הוא נעלם. היו שמועות שהוא נסע לנופש ביוון, כדי לקלל אותם על זה שהצביעו באו"ם נגד הקמת המדינה.

לילה אחד שאלתי את רומן ברוּמסקי, כשניקה את המדרכה מתחת לבית שלי, אם ראה אותו. הוא הביט בי בעיניים בוערות וצעק שאני אעוף משם כי אני משאיר סימנים וחזר לשיר ויסוצקי כשהוא נשען על המטאטא ועושה תנועות של אלביס עם הירכיים. תפסתי לו בצווארון של החולצה וסיננתי בשקט "תגיד לשותף הזבל שלך שאני מחכה לו. יום אחרי יום כיפור, כשכל הקללות מבוטלות ונפתח דף חלק לכולם, אני שובר לו את הראש עם בלוק".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אודי ארליך   ביום 23 ביולי 2010 בשעה 19:07

    מבריק ומצחיק! אין כמו סיפור קצר לשבת.
    תענוג לקרוא את הדמיון של רונן.
    דרך אגב, יש לי את התקליט של 'סולר'-'זיהום אוויר' בוויניל
    והוא חתום עם הקדשה של שאול זאזא.
    הגיע הזמן שיצא סוף סוף גם בדיסק…
    שבת שלום!

  • שמש שמש   ביום 24 ביולי 2010 בשעה 11:01

    איזה יופי!

  • זאזא מנשרוב   ביום 1 באוגוסט 2010 בשעה 3:56

    גדול!
    אהבתי את שלושת הסיפורים..
    במיוחד אהבתי את : "חוץ מ"אנימלס", שזרק כי יש חזיר על העטיפה…"

    מלחן תמשיך לפרסם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים