סיפור על מלאכים. פוסט אורח

יש לי חבר שהוא כותב מחונן, לטעמי, ושמו רונן מלחן. בגלל שהוא תימני פרימיטיבי הוא לא מאמין בבלוגים ובאינטרנט ואת מרבית התקשורת עם העולם החיצון הוא מנהל דרך יונים שהוא מגדל על גג הבית.הנה הסיפור שהוא כתב..

המתנה של מנשה

אחת בלילה. שתי דפיקות בדלת גורמות לי להרים את העיניים ממסך המחשב.

הכלבה כבר על יד הדלת, מכשכשת בזנבה בהתלהבות ומחייכת. כלבה בלאי.

אמצע הלילה, דירת מרתף, מישהו חובט לה בדלת והיא מחייכת. הצ'ינצ'ילה של הדייר הקודם

כבר הייתה יותר מאיימת. אני מזיז אותה עם הרגל בעדינות וניגש להביט בעינית.

אני מת על שמחת החיים שלה, באמת, אבל יש רגעים שהיא צריכה ללמוד להתנהג כמו כלב ולא כמו דודה מהוועד למען החייל בסוף צניחה בפלמחים.

דרך העינית אני רואה שני מלאכים, ולא כל כך יודע מה לעשות. שני מלאכים בדלת של דירת מרתף בדיזנגוף, באמצע הלילה של יום חמישי. בסיפור של שרה, אגב, השקיעו בשלושה. עניין של תקציב, כנראה. שרה בישלה להם ארוחה ונכנסה להריון. אצלי יש שניים והמקסימום שאני יכול להציע זה קפה, וגם זה בתנאי שהם לא סתם שני מוזרים עם כנפיים. אני ניגש למטבח, מושך מהמגירה סכין שף גדולה וניגש לפתוח, עוטה את ההבעה הכי קשוחה שלי. יהיה מה שיהיה.

"מה בדיוק אתה מתכוון לעשות עם זה, אני נראה לך אבטיח?", שואל אותי אחד מהם, מבטו נופל על הסכין. יש לו מבטא גרוזיני. גם השני גרוזיני, אני מזהה לפי הקללה שהוא מסנן לעברי.

לגרוזינים יש קללות כאלה ארוכות, כאילו הוא מקלל אותך שישה-עשר דורות אחורה, ומתכוון לזה. היות ואני לא מבין מילה, אני מוותר על העלבון ושואל אותם למעשיהם כאן.

הם נראים מופתעים מהשאלה. "בחורה", עונה המקלל, "אנחנו רוצים בחורה".

השני דוחף ברגלו את הכלבה, שמצידה מתעקשת להמשיך וללקק את כפות רגליו המסונדלות.

אני מזמין אותם להיכנס. אין לי שום בחורה להציע, כמובן, אני עצמי מחפש כזו כבר כמה שנים,

אבל אין לי שום רצון שגברת קופרמן מהקומה הראשונה תחשוב שאני מנהל כאן בית זונות.

היא מסוג הזקנות שאף פעם לא ישנות. בשביל לברך אותה לבוקר טוב אתה צריך לצעוק לה באוזן, אבל כל מלמול של מישהו בחדר המדרגות (שטח ציבורי, היא חוזרת ומזכירה), היא שומעת מצוין.

אני מכין קפה. אחת ורבע בלילה ושני מלאכים גרוזינים יושבים אצלי בסלון. לאחד מהם יש עיגולי זיעה מתחת לכנפיים. הם מסבירים לי שראו באחד מאתרי האינטרנט שיש פה מכון ליווי.

אני מוותר לרגע על השאלה המתבקשת ומציין שבמכבסה האוטומטית שמעליי יש בדרך כלל עותקים פזורים של "בננה", ושם בטח ימצאו כתובת אחרת.

"עזוב, לא יישאר לנו זמן", אומר זה עם העיגולים באכזבה, "גם אין כבר אוטובוסים, ועד שנתפוס מונית של קו חמש, היא בטח תהיה מלאה בערסים שחוזרים מהנמל וזה די מוציא את החשק".

אני מביט בהם, מופתע. כל-כך הרבה פעמים בחיי פיללתי לכנפיים, והם – יש להם כאלה אמיתיות, שזזות כשהמזיע מתכופף להרים את כוס הקפה.

"מה זה נראה לך, ביז'ו", שואל המקלל, "ככה באמצע העיר לפרוש כנפיים ולעוף, מה אני מרגול?". המזיע מדליק סיגריה וצוחק.

"כמו כלבים באנו ברגל משדה דב, בגלל זה בחרנו אותך, אתה הכי קרוב. לא שיצא לנו מזה משהו".

אני מפטיר התנצלות רפה ומצביע על הכנפיים. לא ממש ברור לי איך הם הלכו ככה את כל הדרך. "זו תל אביב, באבא, פה רואים ברחוב שני אנשים עם כנפיים, ישר רצים ל'קסטרו' לבדוק אם יש להם את זה בסמול".

אני שואל מתי הם צריכים לחזור, והם עונים שבשלוש בדיוק יש להם פתח מעל הפיצרייה של "הסובל". ההוא, מרוב הצעקות וההתבכיינות שלו, כבר עשה בשמיים חור, וככה זה יותר קל.

אני מכין עוד קפה ומרוקן את המאפרה – המזיע מעשן כמו קטר – ומתעניין אם זה רגיל שככה

הם מקבלים חופשה על האדמה.

"מה פתאום", עונה המזיע, "זה ככה בלית ברירה. זה יום ההולדת של מנשה היום, והוא כבר חודשיים חופר לאלוהים שהוא רוצה בחורה מתנה. לא סתם חופר, נקע לו את השכל.

כל שנה אותו סיפור. כמו ילד קטן הוא מתנהג. בגלל זה שלחו אותי איתו לפה. מבוגר אחראי.

לא שאחיך היה יושב בקבלה ומדבר עם הפקידה על החדש של קרן פלס, הא?!"

הוא צוחק ומשתעל בו זמנית, הפרצוף שלו מאדים ומתעוות ולוקח איתו לקיבינימאט את כל מה שחשבתי אי-פעם על מלאכים. הוא מכחכח ומדליק עוד סיגריה מקופסה של "אירופה" שכנראה אצלו בכיס עוד מהיום שהוא מת. או נולד.

"בכל מקרה, ככה הוא כל שנה, מנשה. מטמטם את אלוהים עד שנמאס לו, אז השנה אלוהים, בגלל שהצליח לו עם הדאבל של הפועל, היה לו מצב-רוח, והחליט לפרגן לו אחת.

אבל בדרך כלל, הוא לא מסכים לכל השטויות שמנשה מבקש. פעם ווגאס, פעם נופשון באילת".

אני שואל אם אלוהים לא מתעצבן. מנשה מתכווץ ומביט ברצפה באי-נוחות. המזיע מרצין.

"מתעצבן, בטח מתעצבן. לפני כמה שנים שיגע אותו עם המרדי גרא. רוצה לנסוע לניו-אורלינס לראות ציצים ליום הולדת, אמר לו. זה נגמר בהוריקן קטרינה."

אני מביט בהם מזועזע, פגשתי הרבה גרוזינים חרמנים בחיי, אבל זה יכל ממש להמיט אסון.

"יצאתם בזול אתם", קרא המזיע את מחשבותיי, כיבה את הסיגריה וקם. "וואלה יצאתם בזול".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Oren   ביום 9 ביולי 2010 בשעה 7:45

    Pure comic genius and not a word waisted

  • אודי ארליך   ביום 10 ביולי 2010 בשעה 13:58

    כאחד שחוטא בכתיבת פרוזה, וגם אני פרימיטיבי יחסית ולפתוח בלוג משלי נראה לי יותר מסובך מלשכנע את חנן יובל שיעשה גירסאות משלו ל'ג'יזס אנד מרי צ'יין' (סתם דוגמא).
    תרשה לי להגיב ולהגיד לחבר שלך:
    ג-ד-ו-ל. נמרח לי חיוך על הפרצוף. וזה לא מעט בימינו! כיף!
    רונן: תמשיך תמשיך תמשיך. אין דרך אחרת.
    בקרוב גם אני אעבור מכתיבה עם עט בניירות ובבלוקים
    לכתיבה ישר למחשב. ממש בקרוב. ואני לא תימני.

  • אור   ביום 11 בספטמבר 2010 בשעה 1:26

    ענק ענק ענק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים