המסמך הגנוז. חשיפה בלעדית של בלוג זה !!!

המסמך הבא נמצא קרוע ומקומט מתחת לשולחן מסיבת העיתונאים. לאחר בדיקת מומחים התגלה כי הוא כתוב בכתב ידו של ראש הממשלה. על פי פרסומים זרים יש כרגע מבצע מעלף במרקס אנד ספנסר בלונדון. הנה לפניכם הנאום הגנוז.

 

5263540555_536834a259

 

"אזרחי ואזרחיות ישראל. מוחים ומוחות. סוכנים איראנים, מרעליי בארות וכאלה שיוצאות עם ערבים.אתם, כולכם, המתחזים לסטודנטים ולבני המעמד הבינוני: אני שומע את זעקתכם העולה מן הרחוב ! זה כבר הישג כי רוב הזמן אנחנו עם מיזוג ושרה התעקשה על חלונות עם זכוכית כפולה ואטומה. בגללכם ובשבילכם חשבנו, ישבנו ומצאנו : יש לנו פתרון .שתבינו!  הולכת להיות כאן מדינה שחבל לכם על הזמן ! שרה, יובל ואני מצאנו מאגר קרשים, שהילדים השאירו מל"ג בעומר, ובעזרתם אנחנו הולכים לבנות כאן פרויקט מגורים לכל דורש ! רגע, חכו עם מחיאות הכפיים,זה לא הכל. אני גם הנחתי את השרים, של הממשלה המופלאה, שלנו למצוא פתרון שיוריד את אחוזי הלחות בישראל ! עכשיו זה זמן טוב לכפיים.(פאוזה…חיוך.אתה מלך ) הקמתי תשע וועדות מ י ו ח ד ו ת ! עם רכב צמוד ובורקסים וחברי מרכז הליכוד שיאיישו אותן ! כל זאת רק כדי שתיראו שאני, אני, אני, אני ,אני ,אני עושה כאן מהפכה ענקית ! אתם עוד תקראו לי צ'ה גאוורה מקיסריה ! דעו לכם שאני מבין את המצוקה שלכם. כאיש צעיר גם אני סבלתי ממצוקה. ללא מרתף גדול , עם טמפרטורה ולחות מבוקרת, נאלצתי לזרוק קופסת סיגרים קובנים שנהרסו בכל שבוע !!! אני מבין מה זה כאב (גבר…כאן תעשה פאוזה דרמטית וכאילו תנגב דמעה מזווית העין). אזרחי ישראל ! לי, ורק לי, ולאף אחד חוץ ממני, יש את כל הפתרונות לכל הבעיות ואני איישם אותן !!!

And!!! Don’t forget how much my English is perfect

איך אתם יכולים למחות נגד ממשלה מופלאה שכזאת ? ממשלה שלא ישנה לילות בגלל הדאגה לשלום אזרחיה ! אתם יודעים כמה שעות מירי רגב, או כמו שאנחנו קוראים לה גברת "מוח אנליטי ", לא ישנה בגלל הביטחון לשלום ישראל ? היא לא ישנה לפחות שמונה שעות ביום ! בשבילכם ! אתם יודעים שכרמל שאמה סגר את הדוכן למכירת פיתות דרוזיות עם לבנה רק כדי לשרת אתכם ??? זאת הקרבה חברים….זאת הקרבה.

ישראלים ! אני מבטיח לכם פתרון מהיר, אלגנטי, חכם, יפה, גבוה ורזה אבל רק אם תצאו מהאוהלים ותתנו לנו לעבוד. אם לא תעשו את זה הממשלה, בראשותי, תאלץ ללחוץ על שידורי "קשת" להקדים את העונה החדשה של "האח הגדול" ואתם יודעים שזה ! כבר ישבור אתכם. וכעת יובי יציג לפניכם מצגת עם תמונות חתולים חמודים שהוא מצא ביו טיוב.תודה."

טור."ידיעות אחרונות". הצדק נרמס

רבע לאחת בלילה. מישהו מצייץ בטוויטר שכולם חייבים להגיע לצומת הרחובות אבן גבירול וקפלן כי מה שקורה שם זה פשוט מדהים. בדיוק סיימנו בירה קצרה של אחרי הפגנה ואנחנו כבר בסביבה, אמרו בטוויטר לבוא ? אז באים. התמונה הראשונה שאני רואה היא של בחור צעיר, דקיק כמו כרטיס האשראי שבארנק שלכם, יש לו ביד זר פרחים עצום. הוא ניגש לכוחות היס"מ, שמקיפים את האזור שבו יש לא הרבה יותר מחמש מאות מפגינים."קח" , הוא אומר להר אדם במדים שניצב מולו, ומושיט לו פרח, "גם לשוטרים מגיע להתפרנס בכבוד במדינה הזאת.אנחנו אוהבים אתכם". היס"מניק מקרב את פרצופו למרחק שבו האף שלו כמעט נוגע בזה של הנאיבי ושואג " תעוף לי מהעיניים", מעוצמת השאגה הבחור עף כמעט מטר אחורה.

פרשים על מפגינים

באחת בלילה, כשהשטח היה עדיין מגודר וחסום על ידי המשטרה, קבוצה של מפגינים רצתה למשוך עוד קצת את תחושת הניצחון שהם חוו שעה קודם ברחבת מוזיאון תל אביב. היו שם צעירים ומבוגרים, חילונים, חובשי כיפות סרוגות, תל אביבים ובאר שבעים. התחושה הייתה שמעכשיו העם עם העם, באחדות המטשטשת את גבולות השמאל והימין המסורתיים והמפלגים. אבל מישהו החליט שזאת מסיבה ושהגיע הזמן לסגור אותה. תוך שניות דהרו אל תוך הקהל פרשים, כשהסוסים שעליהם הם היו רכובים רומסים את הכרזות המבקשות צדק חברתי, ואת אלה שאוחזים בהן. מפגינים שישבו על הכביש, או שנשלפו בכוח מהמדרכה, הפכו להיות סחבה לניגוב האספלט. כשניסיתי להתערב ולשכנע צמד שוטרים לקחת מפגין לזינזנה כשהוא עומד על רגליו, ולא נגרר מהן, התשובה הייתה מרפק. למפגין שראשו רותק לכביש על ידי ברך כאב הרבה יותר ממני.המדהים הוא שגם בשלב הזה לא היו שם צעקות "מדינת משטרה", גם לא קללות.את מעט המפגינים שהתחילו לזרוק על השוטרים זבל, שהם הוציאו מתוך פחים , מפגינים אחרים מסלקים.

מפגינה רמוסה

עשרים דקות של התפרצות הפכו את עננת האופוריה למציאות הכוחנית שהמזרח התיכון כל כך מצטיין בה. כמה שעות לפני שראש הממשלה הודיע שהוא מחבק את המפגינים כוחות הביטחון של המדינה שהוא מנהל פוצצו להם את הצורה. ללא התראה מוקדמת, ללא ניסיון לפינוי בדרכי שלום. בתום המהומה אני פוסע הביתה. על המדרכה לידי צועדים נערה ונער, בני שבע עשרה. לשניהם זאת ההפגנה הראשונה. היא נראית המומה והוא משכנע אותה לשתות מים."את מבינה", הוא אומר לה, " זה מה שלא לימדו אותנו בשעורי האזרחות. בפייסבוק לא כתבו שהפגנה זה גם כואב. אבל נחזור עוד פעם נכון ? " הוא שואל אותה והיא מהנהנת לכן.

השלט שלי

צלחת ריקה

IMG_20110127_144144

 

זה יום חמישי ואני יושב במסעדה ללא שם, באחת מהסמטאות המחברות בין שוק הכרמל לכרם התימנים. זאת הפרזה לקרוא למקום שמגיש רק מרקים מסעדה, אבל זאת המסעדה הראשונה שהכרתי כילד.אחרי הקניות היינו מתיישבים שם, אבא ואני, ומזמינים מרק תימני שהתבשל על פתיליות כל הלילה. במשך עשר שנים אכלתי מרקים עם שמות כמו קירשה וביז, מבלי להבין מאיזה חלקים של הפרה מכינים אותם. כשסיפרו לי קצת נבהלתי אבל הטעם כבר היה צרוב על בלוטות הלשון שלי. כשאבא נפטר המסעדה הזאת הפכה להיות למקום שאליו אני בא כדי להיזכר.

הרגליים שלי משוכות לאחור, מתחת לכסא. הסיבה היחידה שהן עושות את זה כי הן נוצרות זיכרון של סלים עמוסים בכל טוב,שהיו מונחים מתחת לשולחן.

אני מזמין את המרק ומבטיח לעצמי לא לחזור הביתה עם רסיסי כתמים צהובים על בגדי.המלתחה של ילדותי הייתה משובצת בנקודות חוויאג'.

המרק מגיע, שלצידו רבע כיכר לחם שחור וצלוחית חילבה. אני אוכל חילבה באותה התדירות שבה מתקיימת האולימפיאדה. הבלילה הבריאה הזאת בורחת מהגוף בדרכים שהן לא הוגנות לסביבה. אחרי שאני אוכל אני מתקשר לאשתי כדי לתת לה התרעה על האפטר אפקט. היא מקבלת את זה בשלווה יחסית.

בשבוע האחרון שלו בבית, כשהוא הרגיש ממש רע, רצתי למסעדה עם סיר ריק. טלטלתי את הסיר ברכבת לפרדס חנה בתקווה שהמרק הזה יחזיר אותו לאיתנו. זאת הייתה מחשבה של ילד, או מחשבה של מבוגר שמבין שיתכן שזה המרק האחרון שתלגמו ביחד.

אנחנו יושבים שם שנינו, הזיכרון ואני אחד מול השני, בשתיקה שיכולה להתקיים רק בין חי למת.

אבל בראש שלי השיחה קולחת.

אני מעדכן אותו על הנכדות שלו, על הקריירה, על האישה ועל הפועל תל אביב. אני מדבר והוא מחייך.

עכשיו יום חמישי ואני יושב במסעדה שאין לה שם בשוק הכרמל. אני לבד.המרק נגמר והחיים ממשיכים.

פוסט אורח : בית מטבחיים מאת רונן מלחן הגאון

לשאול זאזא היתה יכולת לפגוע באנשים.

יכולת כל-כך חרישית שהוא עצמו לא ידע עליה וגילה אותה רק במקרה.

זאזא עבד כנהג תלת אופן ברחוב נחלת בנימין.

כל יום היה מעמיס גלילי בד בקדמת האופניים ומוביל אותם מחנויות למתפרות.

כך כבר עשרים שנה. עולה ויורד ברחוב, וחולם שהוא נהג רכבל עם קו משלו,

שזה כמה דרגות מעל נהג תלת- אופן. אבל לזאזא יש פחד גבהים.

כולם ברחוב יודעים מי זה שאול זאזא ומברכים אותו לשלום. הלוך וחזור.

ככה כבר עשרים שנה, מהיום שחזר בתשובה.

לפני התשובה, שאול היה מוזיקאי. הוא ניגן על גיטרה שקנה בשוק הפשפשים כשעוד היה חייל. הוא הקים להקת מחאה, יחד עם עוד ארבעה שלא התקבלו – כמוהו בדיוק – ללהקה צבאית.

הם קראו לעצמם "סולר" שנים לפני שפוליקר גנב לזאזא את הרעיון.

הם שרו על קיפוח עדתי עוד לפני שבגין ידע מה זה צ'חצ'חים, ועל משבר האנרגיה העולמי.

התקליט הראשון שלהם היה אלבום אוסף שנקרא: "זיהום אוויר" והוקלט בהופעה חיה בכנס רופאי גסטרו שנערך בחדר האוכל של "אסף הרופא". תמורת ההופעה הם קיבלו בדיקה שנתית וכרטיס פרסונל.

הלהקה התפרקה אחרי שזאזא יצא לבד למסע הופעות אקוסטי בפנצ'ריה ליד בלומפילד. עוזי המתופף צעק שהשתן עלה לשאול לראש, ואפשר להחליף גלגל גם לבד.

וזה אותו עוזי שקנה לו בר- מצווה ליום הולדתו ה-23.

גם היום, אחרי עשרים שנה, שאול חושב שזה היה רעיון מקסים. הרי כשהיה בן 13 לא עלה לתורה. אביו לא האמין באלוהים מתוך עקרון, ואמו לא התערבה מסיבות בריאותיות.

עוזי מצא בית- כנסת, שעל בסיס מקום פנוי הסכים לארח את הפארסה הזו.

שאול עלה לתורה לבוש בחליפת שלושה חלקים שהשאיל מהעיזבון של אחד משכניו, כשהוא מרכיב משקפי ג'ון לנון, כי זה בית כנסת אשכנזי ואצלם האותיות קטנות.

הוא התרגש עד דמעות כשניתכו עליו הסוכריות מכל עבר, ובפליאה של ילד הקריא את פסוקי ה"הפטרה". פתאום, לרגע מהיר, הוא גילה את היהדות וכשקראו הזקנים "חזק וברוך",

כך בדיוק הוא הרגיש.

מאז זאזא התחזק והחליט לזנוח את חייו הקודמים. לחנות תקליטים קרובה הוא מסר את התקליטים שהיו ברשותו. את אלו של פינק פלויד שמר בשביל הנשמה

(חוץ מ"אנימלס", שזרק כי יש חזיר על העטיפה). הוא סרג כיפה, גידל זקן קצוץ,

והוציא את ימיו בלימוד תורה. כשנמאס לו גם מזה, התגלגל אל תלת האופן.

היום הוא חי בדירה שכורה ברחוב נחלת בנימין, כדי שיוכל להשגיח שאף אחד לא משתחל לו לקו ומתחרה בו. שאול לא יכול להתמודד עם תחרות. הוא איש של הרגלים.

כך לפחות טוען באוזניו, בכל יום שישי כשהוא שוטף את האופניים בברז של הבניין, רומן ברוּמִסקי – שותפו לדירה. רומן הוא מהנדס במכון מחקר סודי בדרום תל- אביב.

כל מה שזאזא יודע עליו זה שרומן לא מדבר טוב עברית ושברוסיה הוא היה מנקה רחובות.

הוא גילה את זה בפעם הראשונה שהתעורר באמצע הלילה והביט מהחלון.

למטה ברחוב, ראה את רומן, בחליפת שלושה חלקים, מטאטא את המדרכה ושר שירים של

ויסוצקי. הגעגועים הרגו אותו. כך זה נמשך מאז בכל יום חול, כבר חמש שנים.

סבלנות תמיד הייתה התכונה הבולטת של שאול זאזא.

יום אחד נשבר לזאזא. הסבלנות פקעה והתחלפה לה בטירוף.

זה התחיל אצלו ממש במקרה, כשעלה בטעות עם הגלגל השמאלי על בהן חשופה של ג'ינג'ית אחת. היא צרחה עליו כמו משוגעת. לראשונה בחייו, שאול איבד את הסבלנות, אך בגלל שלא ידע לקלל יצא לו מין איחול מוזר כזה, שיהיו לה לג'ינג'ית נמשים באפנדיציט.

היא הביטה בו בבוז, ומיד צנחה לארץ מתפתלת מכאבים. במנוסתו משם, צפר לו נהג טויוטה וקילל. שאול איחל לו שיפלו לו הידיים ומיד עשה ההוא תאונה ויצא בריצה מהאוטו, בלי ידיים, צווח כמו תרנגולת בחצר בית –כנסת, רגע לפני יום הכיפורים.

וכך שאול יצא למסע נקמה. הוא דיווש והטיל מומים באנשים לכל אורך נחלת בנימין,

עד שהגיע אל האטליז, שם פגשתי אותו.

חיכיתי ליפה, בתו של הקצב, שתכין לי גרונות למרק. דנה בבית חולה, והמצב בינינו רגיש כבר שנתיים, אז אלו הרגעים שאני משתדל. שאול נכנס לחנות, כולו סערה ודרש מיפה שתפתח לו מיד שלושה גרונות, כי יש לו רעיון איך לנקום ברוסי עם הכינור מהפינה.

ביקשתי ממנו שימתין לתורו, וכך פרץ בינינו הויכוח. אותי אי אפשר לנצח בוויכוח כבר מכיתה ב',

זה מה שדנה הכי שונאת בי. "תמיד אני אומר את המילה האחרונה",

אני מטיח בזאזא המובס, בחיוך זחוח. הוא בתגובה, מודיע לי שזו הפעם האחרונה. אני מגחך.

לא הייתי נזכר בכל זה אם היא לא הייתה עוזבת אתמול. אחרי עוד מריבה טיפשית וויכוח מיותר, היא ארזה את הדברים שלה ופנתה לדלת, מטיחה בי עלבונות.

רציתי לעצור בעדה, להבטיח לה שאשתנה. רציתי להגיד לה כל-כך הרבה דברים, אבל לא יכולתי. משהו עצר בעדי. נזכרתי בשאול וסיננתי קללה כשהיא חייכה חיוך של ניצחון וטרקה את הדלת.

חיפשתי אותו במשך שבועיים, אבל הוא נעלם. היו שמועות שהוא נסע לנופש ביוון, כדי לקלל אותם על זה שהצביעו באו"ם נגד הקמת המדינה.

לילה אחד שאלתי את רומן ברוּמסקי, כשניקה את המדרכה מתחת לבית שלי, אם ראה אותו. הוא הביט בי בעיניים בוערות וצעק שאני אעוף משם כי אני משאיר סימנים וחזר לשיר ויסוצקי כשהוא נשען על המטאטא ועושה תנועות של אלביס עם הירכיים. תפסתי לו בצווארון של החולצה וסיננתי בשקט "תגיד לשותף הזבל שלך שאני מחכה לו. יום אחרי יום כיפור, כשכל הקללות מבוטלות ונפתח דף חלק לכולם, אני שובר לו את הראש עם בלוק".

סיפור על מלאכים. פוסט אורח

יש לי חבר שהוא כותב מחונן, לטעמי, ושמו רונן מלחן. בגלל שהוא תימני פרימיטיבי הוא לא מאמין בבלוגים ובאינטרנט ואת מרבית התקשורת עם העולם החיצון הוא מנהל דרך יונים שהוא מגדל על גג הבית.הנה הסיפור שהוא כתב..

המתנה של מנשה

אחת בלילה. שתי דפיקות בדלת גורמות לי להרים את העיניים ממסך המחשב.

הכלבה כבר על יד הדלת, מכשכשת בזנבה בהתלהבות ומחייכת. כלבה בלאי.

אמצע הלילה, דירת מרתף, מישהו חובט לה בדלת והיא מחייכת. הצ'ינצ'ילה של הדייר הקודם

כבר הייתה יותר מאיימת. אני מזיז אותה עם הרגל בעדינות וניגש להביט בעינית.

אני מת על שמחת החיים שלה, באמת, אבל יש רגעים שהיא צריכה ללמוד להתנהג כמו כלב ולא כמו דודה מהוועד למען החייל בסוף צניחה בפלמחים.

דרך העינית אני רואה שני מלאכים, ולא כל כך יודע מה לעשות. שני מלאכים בדלת של דירת מרתף בדיזנגוף, באמצע הלילה של יום חמישי. בסיפור של שרה, אגב, השקיעו בשלושה. עניין של תקציב, כנראה. שרה בישלה להם ארוחה ונכנסה להריון. אצלי יש שניים והמקסימום שאני יכול להציע זה קפה, וגם זה בתנאי שהם לא סתם שני מוזרים עם כנפיים. אני ניגש למטבח, מושך מהמגירה סכין שף גדולה וניגש לפתוח, עוטה את ההבעה הכי קשוחה שלי. יהיה מה שיהיה.

"מה בדיוק אתה מתכוון לעשות עם זה, אני נראה לך אבטיח?", שואל אותי אחד מהם, מבטו נופל על הסכין. יש לו מבטא גרוזיני. גם השני גרוזיני, אני מזהה לפי הקללה שהוא מסנן לעברי.

לגרוזינים יש קללות כאלה ארוכות, כאילו הוא מקלל אותך שישה-עשר דורות אחורה, ומתכוון לזה. היות ואני לא מבין מילה, אני מוותר על העלבון ושואל אותם למעשיהם כאן.

הם נראים מופתעים מהשאלה. "בחורה", עונה המקלל, "אנחנו רוצים בחורה".

השני דוחף ברגלו את הכלבה, שמצידה מתעקשת להמשיך וללקק את כפות רגליו המסונדלות.

אני מזמין אותם להיכנס. אין לי שום בחורה להציע, כמובן, אני עצמי מחפש כזו כבר כמה שנים,

אבל אין לי שום רצון שגברת קופרמן מהקומה הראשונה תחשוב שאני מנהל כאן בית זונות.

היא מסוג הזקנות שאף פעם לא ישנות. בשביל לברך אותה לבוקר טוב אתה צריך לצעוק לה באוזן, אבל כל מלמול של מישהו בחדר המדרגות (שטח ציבורי, היא חוזרת ומזכירה), היא שומעת מצוין.

אני מכין קפה. אחת ורבע בלילה ושני מלאכים גרוזינים יושבים אצלי בסלון. לאחד מהם יש עיגולי זיעה מתחת לכנפיים. הם מסבירים לי שראו באחד מאתרי האינטרנט שיש פה מכון ליווי.

אני מוותר לרגע על השאלה המתבקשת ומציין שבמכבסה האוטומטית שמעליי יש בדרך כלל עותקים פזורים של "בננה", ושם בטח ימצאו כתובת אחרת.

"עזוב, לא יישאר לנו זמן", אומר זה עם העיגולים באכזבה, "גם אין כבר אוטובוסים, ועד שנתפוס מונית של קו חמש, היא בטח תהיה מלאה בערסים שחוזרים מהנמל וזה די מוציא את החשק".

אני מביט בהם, מופתע. כל-כך הרבה פעמים בחיי פיללתי לכנפיים, והם – יש להם כאלה אמיתיות, שזזות כשהמזיע מתכופף להרים את כוס הקפה.

"מה זה נראה לך, ביז'ו", שואל המקלל, "ככה באמצע העיר לפרוש כנפיים ולעוף, מה אני מרגול?". המזיע מדליק סיגריה וצוחק.

"כמו כלבים באנו ברגל משדה דב, בגלל זה בחרנו אותך, אתה הכי קרוב. לא שיצא לנו מזה משהו".

אני מפטיר התנצלות רפה ומצביע על הכנפיים. לא ממש ברור לי איך הם הלכו ככה את כל הדרך. "זו תל אביב, באבא, פה רואים ברחוב שני אנשים עם כנפיים, ישר רצים ל'קסטרו' לבדוק אם יש להם את זה בסמול".

אני שואל מתי הם צריכים לחזור, והם עונים שבשלוש בדיוק יש להם פתח מעל הפיצרייה של "הסובל". ההוא, מרוב הצעקות וההתבכיינות שלו, כבר עשה בשמיים חור, וככה זה יותר קל.

אני מכין עוד קפה ומרוקן את המאפרה – המזיע מעשן כמו קטר – ומתעניין אם זה רגיל שככה

הם מקבלים חופשה על האדמה.

"מה פתאום", עונה המזיע, "זה ככה בלית ברירה. זה יום ההולדת של מנשה היום, והוא כבר חודשיים חופר לאלוהים שהוא רוצה בחורה מתנה. לא סתם חופר, נקע לו את השכל.

כל שנה אותו סיפור. כמו ילד קטן הוא מתנהג. בגלל זה שלחו אותי איתו לפה. מבוגר אחראי.

לא שאחיך היה יושב בקבלה ומדבר עם הפקידה על החדש של קרן פלס, הא?!"

הוא צוחק ומשתעל בו זמנית, הפרצוף שלו מאדים ומתעוות ולוקח איתו לקיבינימאט את כל מה שחשבתי אי-פעם על מלאכים. הוא מכחכח ומדליק עוד סיגריה מקופסה של "אירופה" שכנראה אצלו בכיס עוד מהיום שהוא מת. או נולד.

"בכל מקרה, ככה הוא כל שנה, מנשה. מטמטם את אלוהים עד שנמאס לו, אז השנה אלוהים, בגלל שהצליח לו עם הדאבל של הפועל, היה לו מצב-רוח, והחליט לפרגן לו אחת.

אבל בדרך כלל, הוא לא מסכים לכל השטויות שמנשה מבקש. פעם ווגאס, פעם נופשון באילת".

אני שואל אם אלוהים לא מתעצבן. מנשה מתכווץ ומביט ברצפה באי-נוחות. המזיע מרצין.

"מתעצבן, בטח מתעצבן. לפני כמה שנים שיגע אותו עם המרדי גרא. רוצה לנסוע לניו-אורלינס לראות ציצים ליום הולדת, אמר לו. זה נגמר בהוריקן קטרינה."

אני מביט בהם מזועזע, פגשתי הרבה גרוזינים חרמנים בחיי, אבל זה יכל ממש להמיט אסון.

"יצאתם בזול אתם", קרא המזיע את מחשבותיי, כיבה את הסיגריה וקם. "וואלה יצאתם בזול".