ספר חברה תרבות

“בלבו של הפמיניזם ניצבת האמונה שנשים כפופות לגברים בתרבות המערבית. הפמיניזם מבקש לשחרר את הנשים משיעבוד זה ולכונן את החברה מחדש באופן שיימחה את הפטריארכיה וייצור תרבות המכילה בתוכה באופו מלא את מאווייהן וכוונותיהן של נשים. קיים מגוון רב של תיאוריות פמיניסטיות, אך כולן חולקות יעדים אלה. הן נחלקות, עם זאת, בהשקפות שיש להן אודות דמותה של חברה נטולת שעבוד נשי ובאסטרטגיות המשמשות אותן להשגתה ”

(”לקסיקון לתיאוריה של התרבות – מושגי יסוד”, עמ’ 326, עורכים אנדרו אדגר ופיטר סדג’וויק )

“אור הלבנה” הוא אוסף של מאמרים שהתפרסמו במשך ארבע שנים, בעלון “שחנשים”, עלון שמטרתו היא להיות  “סתם עלון פשוט, לנשים שרוצות לעבוד את ה’ בצורה שלימה ושמחה יותר, שרוצות להתעצם עם תכונותיהן הנשיות ותפקידיהן, ומוכנות לשתף ולהשתתף במאמץ להטות שכם - “לעבדו שכם אחד”. (מתוך אתר שורש).

שמו המשונה מעט של העלון הוא משחק מלים בין “שיח-נשים”,  לבין “שחנ”ש” – כינוי מקובל (בראשי תיבות) ל”שיחת נפש” – שיחה בין אנשים קרובים על נושאים מהותיים בנבכי הנפש. הספר אינו כולל דיאלוגים בין המחברת לנשים אחרות, אלא  מנוסח כפניה אישית של המחברת אל הקוראת. “ספר זה מהווה נדבך נוסף בבירור דרכה של האישה בעבודת ה’. אין בספר אמירה אחת, אך יש בו חיפושים, הרהורים, וכן הזמנה, לכל מי שתחפוץ בכך, להצטרף ולהמשיך את הבירור” (עמ’ 5).
הקטעים מסודרים לפי חודשי השנה, ועוסקים בנושאים נשיים “קלאסיים” כמו נישואין, רווקות, גידול ילדים, אך כולם בפרספקטיבה של “עבודת ה’”. כיצד לשלב בין חיים נשיים אפורים ושוחקים, למילוי הייעוד האלוהי.
בהגדרתה את מהות הנשיות הולכת וינגורט בעקבות יסודות קבליים. תורת הקבלה עשירה בתיאורים של נשיות וגבריות, כמטאפורות לעולם האלוהי. הבעיה בדימויי נשיות וגבריות אלוהיים-סימבוליים אלה היא, שהם לא נשארים בעולמות העליונים. מודלים תרבותיים שמחזיקים בהם מנסחי המטאפורות, ומשמשים אותם להסברים על מהות האלוהי חוזרים אל העולם האנושי כמודל של נשיות וגבריות ראויה. יש פה הדהוד וחיזוק הדדי של מטאפורות ומציאות: למעשה קוראת המטאפורה להגשמת עצמה בממשות חברתית אנושית, ומקבלת סימוכין כאמירה של קדושה, נעלה יותר מתיאוריות חילוניות על נשיות וגבריות.
אורה רבקה וינגורט מחזיקה בתיזה מהותנית על טבעה של הנשיות, לפי גישות מהותניות ההבדל בין נשים לגברים מהותי ואינו ניתן לגישור. גישה זו טבועה בכל הספר. ועריכתו לפי חודשי השנה מחזקת אותה. כידוע, חודשים קשורים לנשיות בקשר טבעי ביולוגי, ההופך לסימבולי. (המחברת כותבת במפורש על הקשר שבין נשיות  לראש חדש, ראו בעמ’ 184-185, לא נזקקתי כאן לפרשנות.)  כאמור, לשיטתן של גישות מהותניות ההבדלים הנחזים לעינינו בין גברים ונשים לא נוצרו כמוסכמות חברתיות, אלא בטבע הבריאה.. ובכל עת נמצא שההבדלים בתוך קבוצת הנשים קטנים הם לאין ערוך מאלה שבין כל אשה לכל גבר.
ראשית, אודה על האמת: דעתי אינה נוחה מטיעונים מהותניים באשר הם. כמי שלמד מעט סוציולוגיה ואנתרופולוגיה אני מודע להבדלים הבין -תרבותיים, ולעובדה שמה שנראה “טבעי” במקום אחד הרי הוא זר ומוזר במקום אחר.
שנית, קשה לי עם הגדרות מהותניות הדורשות “עבודה”. כפי שאומרת המחברת בפתיחת הספר “תכלית הרעיונות שמובאים בספר הוא להביאנו לתהליך של עמל ועלייה. בצד הגיגים מחשבתיים ישנם מיקודים לעבודה פנימית, הכוללים גם עצות והדרכות מעשיות” (עמ’ 5). איזו מין מהות היא המחייבת את המחזיק בה לעבוד קשה כדי להגיע אליה? אם הנשיות היא מהותית, כל דבר שאישה עושה הרי שהוא נשי. זו הגדרה. כיצד נדע היכן האשה פועלת בהתאם ל”טבעה” החמקמק, והיכן היא חוטאת ועליה להמשיך ולדבוק במשימה העליונה, למצוא את מהותה הטבעית? כנגד סימון דה בובואר שאמרה “אינך נולדת אשה, את נעשית כזו”, ניצבת אורה רבקה וינגורט ואומרת “את נולדת אישה, וכל חייך עליך לעבוד כדי להיות כזו”.  היא מערבבת בין מהות טבעית לייעוד, וטוענת כי הגשמת היעוד היא גילוי המהות, ולהפך.. אולי תאמרו כי אני איני מורגל בסוג כזה של חשיבה מעגלית ובגלל גישתי הגברית פוסל אותה. ותוסיפו כי וינגורט אינה הראשונה שמחזיקה בטיעונים בעיתיים אודות מהות ויעוד, והיא לא הראשונה שאמרה כי  המציאות העליונה מתגלמת באדם והוא בה כך שיש לה על מי להשען. כך או כך -  לי נראה שיש כאן סוג של כשל מחשבתי, והנחת המבוקש.

אינני מכיר את המחברת, ולא פגשתיה מעולם. על כריכת הספר אין פרטים ביוגרפיים כלשהם,  וידיעותי עליה מצטמצמות למה שנגלה מתוכן ה”שיחות” שבספר. תוכן המאמרים והערות השוליים המרובות  מעידים על ידענותה של הכותבת, ולמרות ההצטנעות לכאורה שהיא נוקטת, ניכר שלמדה לא מעט. מצוין, לטעמי לפחות. ללמוד ולכתוב ספרים הרי הוא עיסוק ראוי ומכובד. אלא מה? המודל הנשי שהספר מציג אינו מחייב את המחברת עצמה. היא יכולה ללמוד תורה ולכתוב ספרים, ואת שומעות לקחה היא שולחת חזרה אל המטבח והקדירה וקוראת להן למצוא את סיפוקן ומילוי יעודן הכרוך בניגוב אפם של ילדים. מדוע היא יכולה והן לא. למה הן צריכות להסתפק בהקשבה ולא לשאוף לכתוב ספרים ולהורות דרך לאחרות?

לטעמי, “אור הלבנה” אינו מציג “חיפושים והרהורים” אלא דרך רעיונית שלמה ומוצקה. שאמנם אינה מוצגת בפסקנות ונחרצות, אלא משתמעת מתוך הספר, אך בכל זאת יודעת מי תגור באהלך ומי תשכון במקום קדשך. אין בספר נאומים חוצבי להבות המוציאים מכלל ישראל מי שאינה עומדת בתו התקן, אלא הצגת מודל שיש לשאוף אליו באורך רוח ועבודה קשה. הדרך במעלה ההר ארוכה היא. וינגורט לא בזה למתקשות,  ולא שופטת בחומרה. בשיר הפותח את הפרק המוקדש לחדש ניסן, הנקרא “בזכותכן עתידין להגאל” היא מציגה את מעגל הקשיים וההתמודדות הנשי, ונוסכת בו תחושה של יעוד וקדושה. אפשר לראות את זה כך, כמובן. ואפשר לומר שזו אידיאולוגיה המשמשת לייצור תודעה המשמרת את המצב הקיים לטובתה של הפטריארכיה. תבחרו בעצמכם.

אור הלבנה - בינה נשית במעגלי העתים, אורה רבקה וינגורט, הוצאת המחברת, תשס”ח, 344 עמ’, לא צוין מחיר

יתפרסם בסוף השבוע בנוסח שונה מעט בטורי “ספר חברה תרבות” בעתון “הצופה”