ספר חברה תרבות

אריק גלסנר כתוב בבלוג שלו “בגנות הדעתנות, בגנות האקטואליה”. הוא מוחה על כך שלכל אחד יש דעה.

“הדעתנות הישראלית היא מכה שאינה כתובה בתורה. לכל אחד יש דיעה ועל כל דבר וכל הזמן. כל ישראל פובליציסטים הם כל ימיהם, ורק לפי שעה הם רועים בברסלב או מתווכי דירות. זה לא רק עניין עממי (קלישאת נהגי המוניות וכדומה). להיפך, אפילו”.

לסיום דבריו אומר גלסנר כי

“הספרות היא הניגוד המוחלט למכת האקטואליה “הרת הגורל” והדעתנות הנפוחה מחשיבות עצמית. ספרות היא התכנסות, חרישיות, התמקדות באנושי, הפרטי, התמקדות ביופי, בדקויות, היסוס, תעיה, ספק, חוסר-ביטחון.”

וכתיבת ביקורות ספרות בעתון? לאיזה צד של המתרס היא שייכת? או שמא זכות זו שמורה רק לו? תיאוריה צריכה להיות בת הכלה עצמית. מי שמבקר מבקרים באשר הם, צריך להתאמץ במיוחד לשכנע מדוע ביקורתו זו בכלל ראויה להשמע,
מי שמבקר לפרנסתו דרך קבע, נדרש גם להסביר מדוע בחר לעצמו מקצוע כל כך מפוקפק.
גלסנר מוחה על כל מבקרי התרבות באשר הם, ועל כל אלה שיש להם דעה. הוא מציע לא להביע דעה, חוץ מאשר בעניינים שבשוליים.
ההבחנות שלו בין אינטלקטואלים ל”אינטלקטואלים” מזכירה לי את בורדייה. צריך הרי למצוא דרך להבחין בין המבקרים האמיתיים שיש להקשיב לדבריהם, לבחורות דעתניות שקוראות “הארץ”  (שהן זן מסוכן במיוחד של דעתנים).
דעתנות זה  מצוין, מעורבות זה נפלא. מה שחשוב הוא לדבר לענין.