ספר חברה תרבות

ב”גלריה” של הארץ התפרסמו ביום ששי סדרת מאמרים על מעמדה של הביקורת בעתונות. אנסה לתת הרהור משלי, בהמשך למה שנכתב שם.

אני כותב ביקורות בעיקר בעיתון “הצופה” עיתון חשוב עם הרבה עבר מכובד, אך היום הוא קטן, ולא נפוץ במיוחד. יש כאלה שחושבים שהוא בכלל נסגר.

המערכת לא מפרסמת נתוני הפצה, כך שאני לא יודע כמה באמת קוראים את מה שאני כותב. נכון, פה ושם אני מקבל מכתבים, לפעמים פונים אלי המחברים עצמם ופה בשכונה לפעמים עוצרים אותי בסופר מרקט. אבל בכלל – קשה לדעת.

לנחמני בעוניי יש מגזר אחד בו ביקורותי זוכות להתייחסות אישית - יחסי הציבור של ההוצאות. רוב ההוצאות שוכרות משרד שדואג לפרסם את ספריהן, מיעוטן מחזיקות יחסי ציבור “בתוך הבית”. אלה גם אלה, להוטות אחרי ביקורות ספרים של ההוצאות.

לפני כמה ימים הזדמנתי לחנות ספרים, מן הגדולות וראיתי שיצאה מהדורה שנייה לספר “סחרור”. ספר שכתבתי אודותיו ממש לפני שנה. על גב הספר, שתי שורות מעל סטיבן קינג וושינגטון פוסט מצטטים אחד “גלעד סרי לוי, הצופה”. התרגלתי לראות את שמי במודעות, משבח ספר זה או אחר. אבל זו הפעם הראשונה שלי על הספר עצמו.

התרגשתי קצת, מודה. אשתי שהיתה אתי שם, הזדרזה וקנתה לי עותק.

סיפור נחמד. אלא מה, הפיתוי לכתוב שבחים רק מתחזק כשמצטטים אותך. למה לריב, שכולם יהיו מרוצים.

האם אני מחוסן מהחשש הזה? בודאי שלא. ובכלל, שאלת האתיקה של כותבי ביקורות בעיתונות שאלה של ממש היא. אני יכול לומר רק שאני משתדל לעמוד בקריטריון הבסיסי למבקר – “ללא מורא וללא משוא פנים”.