ספר חברה תרבות

“ההתוודות, אני מוכרח לומר היא כה חושפנית שאני חשתי לפעמים כקורא….חנוך, עשה טובה, תפסיק. תפסיק, תשמור על עצמך” ( ירון לונדון מדבר על הספר בתכנית “לונדון את קירשנבאום”)

חנוך דאום הוא שכן שלי. לא חבר קרוב, שכן. שמעתי שהוא הוציא ספר, עושה קצת מהומות. קיבלתי את הספר וכבר בתור בסופרמרקט שליד הדואר התחלתי לקרוא בו. פתחתי דווקא בסוף הספר - במכתב של חנוך לאשתו. אני כשיש לי משהו להגיד לאשתי אני לא עובר בידיעות אחרונות ספרים כדי לספר לה. אבל מילא. מה אפשר לצפות מספר שערך יאיר לפיד, אמרתי לעצמי. גם הוא מתכתב עם אשתו והילדים בעיתון כל פעם מחדש. לפעמים נדמה שדאום רוצה להיות יאיר לפיד כשיהיה גדול.

  מה שכתוב בפרק ההוא דווקא מצא חן בעיני. דאום מדבר על היחס הראוי לתרופות פסיכיאטריות. והוא צודק, לדעתי. לתרופות הללו יכולות מופלאות כאשר הן ניתנות בהתוויה מתאימה ופיקוח רפואי צמוד. מצער לחשוב כמה אנשים סובלים לריק רק כי על דלתו של הרופא כתוב “פסיכאטר”. חזרתי לפרק הראשון והנה המהומה שדיברו עליה. דאום מכה בעוז: אוננות, משיכה לגברים וכל זה בישיבה לצעירים של “מרכז הרב”. וכל זה במכתב לאבא שלו שנפטר מזמן. אבא שלא היה קשוב למצוקות, אבא שחנוך הקטן רצה תמיד להרשים אותו ולזכות בהערכתו.

דאום, שהצליח למדי בעיתונות הכללית, שינה את טעמו ושוב אינו תומך אוטומטי במגזר ודעותיו. הוא נוטה לשמאל פה ושם, לא ממש מתלהב משירות קרבי, וחושב שמשפחות גדולות הן לא רעיון מי יודע מה מוצלח. מהמכתב למגזר בפרק השני נראה שקשה לו לחנוך עם השינוי שחל בעמדותיו. קשה לו שחבריו מרגישים שנטש אותם, והוא מנסה להישאר בכל כוחו אחד מהחבר’ה. חנוך מהישיבה. המכתב לאלוהים הוא הנוקב מכולם. דאום מתנער בו מהתפיסה האורתודוקסית המייחסת חשיבות עליונה להקפדה על פרטי הלכות, ומנסה לנסח גישה אחרת. רכה יותר, מתונה יותר ומתחשבת ביחיד ובהעדפותיו.

נושא האוננות מופיע הרבה בספר של דאום. מבחינתו לאונן זה סימבול, לא רק המעשה עצמו. אלא עצם המרדנות נגד החברה שיש בעינוג עצמי, פריקה של יצר המין לא למסגרת החברתית המפוקחת.

ידידה טובה שקראה את הספר, שלחה לי מיד עם תום הקריאה “קראתי והתרגשתי”. אני לא התרגשתי, להפך. החשיפה העצמית הקיצונית של דאום אינה לרוחי. נכון, לו דאום היה מסתפק בסידור טענותיו וביקורתו כנגד המגזר הדתי לאומי, במין מאמר הגותי האפקט היה חלש יותר, והדיון הציבורי היה מתמעט. ובכל זאת, חמצמצות של אי נחת עלתה בי. אולי זו שמרנות מצידי, אולי עניין של טעם. לא הרגשתי נוח שמישהו חושף כך את קרביו לעין השמש.

טענותיו של דאום ישנות כולן, והרעיונות שהוא מציג אינם עמוקים. דאום גם מתקשה להפריד בין מצוקותיו האישיות, שאיני מקל ראש בהן, לבין בעיות כלליות יותר של חינוך ודרך.רוב הביקורת שלו היא ברמה של תיכוניסט בשיעור חברה והניסוח אינו מתוחכם יתר כל המידה.למרות זאת - ניסוח פשטני וחשפנות רגשית לא צריכים לטשטש את האמת בדבריו של דאום, גם אם היא חלקית ולא מראה את התמונה המלאה והמורכבת. “איסור שז”ל” אסור לו להפוך למוקד נעוריהם של ילדים מתבגרים. גם לשיטתו מי שלא מקבל את התיזה הלא-הלכתית של דאום, שאינו רואה בכך חטא כלל וכלל, צריך לשאול האם יצירת חרדות ורגשי אשם נוראים, כפי שהוא מתאר – היא הדרך החינוכית הנכונה.

דאום גם מספר על הקושי במעבר הקיצוני בין חיי צניעות לחיי אישות מלאים ועל חוסר הכנה לחיי נישואין הגורמת לקשיים שונים אצל בני הזוג. לטעמי לא מדובר רק במדריכת כלות לא מוצלחת, אלא בתוצאה הנגרמת מהשאיפה לייצר חברה נפרדת לגמרי, בה נפגשים לראשונה בני שני המינים רק בפגישות שידוך ממוקדות שתכליתן להוביל לחופה.

לא חייבים להסכים עם פתרונותיו של דאום כדי לדעת שהשתייכות לקהילה דתית, וחינוך דתי בכלל עלול ליצור אוטומטים דתיים המקיימים את כל המצוות אך רוח אין בהם. תעיד על כך תגובת הנגד - פריחתם של מניני קרליבך, הנהיה אחרי גרסאות חדשות של חסידות, והתור במשרדי הנסיעות המוכרים כרטיסים לאוקראינה לקראת תחילתה של כל שנה.

הקושי הנגרם ליחיד הרגיש בתוך חברה המדגישה את הקולקטיביות אסור לו שיעלם מעינינו. מסגרות חינוכיות, דתיות יותר או פחות אל להן להפוך למכונה ענקית השוחקת את רוחם של אלה שלא מסתגלים בקלות.

דאום לא שואף לבעוט ולהרוס, והוא אינו כותב כדי להכעיס ולהרגיז. דאום מבקש למרוד בכללי החברה הדתית, ולהישאר בתוכה. הוא לא רוצה לנטוש את הכל וללכת לגור בתל אביב, רחוב אחד ליד יאיר. הוא לא מצפה מאשתו שתעזוב את דרכה ותהיה כמוהו. בכך הוא מצטרף לתופעה, שלטעמי הולכת ומתרחבת של דתיים שלא מצייתים לכל הכללים ובכל זאת רואים את עצמם דתיים. (אשר כהן, כינה את התופעה הזו “דתיים סוציולוגיים” ,כינוי שמראה על חוסר הבנה בסוציולוגיה ובדתיות, וכבר כתבתי על זה. אני מעדיף לקרוא להם מסורתיים חדשים.)

בYnet צוטט תושב אלמוני של אלון שבות הקורא לדאום לשקול לעזוב את הישוב, מאחר שהוא כבר לא דתי כפי שהיה פעם, וגם לא ימני. אז אולי מוטב שיעבור לגור במודיעין או בשוהם, ולא יפגע בחינוך ילדיו של אותו תושב. אמנם, בטוקבקים הרבים לידיעה היו גם כותבים אחרים שהזדהו כתושבי אלון שבות, אבל הגישה המבקשת להרחיק מהמגזר את אותם “מסורתיים חדשים” היא נפוצה למדי. לאו דווקא באלון שבות. אני מתנגד לכך. אלון שבות, או כל ישוב אחר, אינו ירושה של מישהו ונחלתו שיגרש מהסתפח בה את מי שירצה. ובכלל - מי ששרוי בויכוח עם החברה הישראלית על דרכו, מוטב שיאסוף תומכים – גם אם הם למחצה לשליש ולרביע, ולא ינסה לייצר כת טהרנית של נאמנים לדרך.

לקוראים שאינם מכירים את החברה הדתית לא הייתי ממליץ במיוחד על הספר. לא בגלל שאני חושש מ”לכבס את הכביסה המלוכלכת” של המגזר. הספר שטחי ומציג תמונה חלקית. כדי להבין את ההיגיון הפנימי על פיו מתנהלת החברה הדתית לאומית, נדרש ידע והכרות, או לפחות מעט רקע. דאום לא מספק זאת לקוראיו החילוניים.

לקוראים הדתיים, אלו שלא נרתעים מסגנון בוטה ומתכנים שאינם עולים בקנה אחד עם אמונותיהם דווקא אמליץ לקרוא. בסופו של דבר – הספר פונה ישירות אליהם. דאום, כפי שהוא מעיד על עצמו, כתב “ספר של עצב וכאב גדול”. כדאי להקשיב.

אלוהים לא מרשה, חנוך דאום, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2007, תשס”ז, 213 עמ’, 88 ₪