http://seri-levi.com/blog/2004/10/04/sami_shalom/ הבלוג של גלעד סרי לוי: ספרים - מחשבות - ביקורת תרבות - אופני כביש Thu, 28 Aug 2008 08:35:53 +0000 http://wordpress.org/?v=2.0.2 http://seri-levi.com/blog/2004/10/04/sami_shalom/#comment-22 Sat, 29 Sep 2007 18:34:20 +0000 http://seri-levi.com/blog/2004/10/04/sami_shalom/#comment-22 [...] לפני כמה שנים, כתבתי סקירה על ספרו של סמי שלום שטרית “המאבק המזרחי בישראל”. פתחתי כך: ” סבא שלמה וסבתא נדרה ,ההורים של אבא, נולדו בצנעא. סבא אביגדור וסבתא דבורה, ההורים של אמא, נולדו במזרח אירופה. ואני נולדתי חום בהיר.” אני  מדבר בח’ וע’ (אבא התעקש אתנו על זה) ונושא שם משפחה מזרחי, חום בהיר. גדלתי בהתנחלות קטנה. סביבה אשכנזית. היו לנו שניים שלשה תימנים בישוב. אבל אני לא הרגשתי שייך אליהם.  אז לא היו מזרחים, רק ספרדים. ואני, אף פעם לא חלמתי בספרדית.  היינו נוסעים לפעמים לסבא שלמה, ולפעמים לסבא אביגדור. אכלנו מרק רגל וגם גפילטע פיש. בבית היינו אשכנזים כמעט לגמרי. בבית הכנסת התפללנו עם “כולם“, כי ככה כולם עושים. כשהגעתי לתיכון הנחשב “נתיב מאיר”, שמעתי לראשונה על המכסות. כדי לא להוריד את הרמה, כך סיפרו לי בחדרי חדרים, יש מכסה לספרדים. שלא יהיו יותר מדי מהם. (לזכותם יאמר שלפחות התביישו בכך, לא כמו המוסדות החרדים של היום). מעט הילדים החומים שהיו בתיכון שלי היו כולם מ”משפחות טובות”, ורובם, תאמינו או לא היו חומים בהירים כמוני.  תו התקן היהודי דתי היה אשכנזי. זה היה הסטנדרד, הברור והמובן מאליו. מזרחיות הייתה פולקלור, עניין להשתעשע בו מעת לעת, ולהגחיך אותו כל שאר הזמן. בבית ספר נתנו לכולם סידור אחיד אחד. בשיעורי הלכה למדו את קיצור שלחן ערוך של הרב גאנצפריד. בבני עקיבא הכרתי בעיקר את סניף  “מרכז” (ירושלים) , ואת תל אביב-צפון, רחובות ובני ברק. איכשהו לא יצא לי לפגוש את שעריים ופרדס כץ, נתיבות וקריית שמונה. כל אלה היו מקומות שהלכו אליהם לעשות שירות לאומי. גם אני, לבושתי, נסעתי יחד עם חברים בשמחת תורה לטבריה “לשמח”, והטרדתי יחד עם חברים מתפללי בית כנסת בקפיצות ושירים שלא הכירו ולא שערום אבותיהם מעולם.כל זה היה הרבה לפני שהבנתי מה זו הדרה והכללה, ומתי ה”אנחנו” הוא לא בדיוק אנחנו.  למדתי על טכניקות של השתקה, מתי נושא הופך לעניין שלא מדברים בו, ומיד אחר כך למשהו ששייך לזמנים אחרים וכבר לא צריך לדבר עליו. העוולות עליהן מדובר אינן רק משהו בהיסטוריה, ו”על כולם שפכו די.די.טי, והנה ההורים שלי דווקא הסתדרו ולא מרגישים מקופחים”. אבל שום דבר לא פשוט. עם השנים למדתי וקראתי בכתביהם של “מזרחים חדשים”, אנשי הקשת הדמוקרטית ואחרים– יהודה שנהב, סמי שלום שטרית, יוסי יונה, מתי שמואלוף, סמדר לביא  (אגב, סמדר לביא היא בדיוק כמוני – חומה בהירה) וכמובן אלה שוחט.  מסתבר שאני חייתי שנים ארוכות בלי להיות מודע להיותי מזרחי. ולא לגמרי ברור לי לשיטתם מה ראוי שאעשה. האם אני צריך לפתח אחת כזו? ומה אעשה איתה כשתהיה לי? אף פעם לא תפסתי את עצמי כיהודי-ערבי. אני לא מצליח להזדהות עם המזרחיות האינטלקטואלית ששורשיה באוניברסיטאות המערב, בזה לכל לאומיות חוץ מזו הפלשתינית, ומתנגדת לכל גישה אתנית חוץ מזו שלה עצמה. מזרחיות שמקדשת את העבר אך מורדת ביהדות. לא ברור לי  מה טיבה של המזרחיות הזו, שנשענת על ערכים אוניברסאליים ותמיכה בינלאומית.  מה זו הדיוק זהות יהדות-מזרחית שכוהניה הם פרנץ פאנון, הומי באבא ואדוארד סעיד? קשה לי להבין מדוע  אי אפשר לדבר על זהות אשכנזית בלי להיות מטרה להתקפות. עוולות העבר אין להמעיט בחשיבותן, אך אי אפשר לתקן את העבר. אפשר לדבר עליו ולנסות להבין את מה שקרה, אבל אסטרטגיה של קריאה מחדש של העבר כוחה מוגבל אם אינה מתכוונת להווה ולעתיד. יותר חשוב לטעמי הוא המצב כאן ועכשיו, שגם הוא למרבה הצער רצוף עוולות מכל טעם ומין. כאלה שחשוב להלחם בהן. חלקן תוצאה ישירה של מה שהיה אז, חלקן צרות חדשות שמתרגשות ובאות לעולם. אני מקווה שביקורת על המזרחיות הזו לא ממקמת אותי בעיני מאן דהוא בצד השני של המתרס. לא הצטרפתי לאלו המסתייגים ומתנכרים.  למרבה הצער בשני המחנות מעדיפים לשאול “הלנו אתה או לצרינו”, ועמדה מתלבטת כמו שלי עשויה להיות מצע להתקפות. אני מודה, יש לי יותר שאלות מתשובות. הייתי ילד קטן, שאבא ואמא בשבילו הם הדבר הכי מובן מאליו.  לא הבנתי שהשד העדתי גר אצלנו בארון המטבח, נעול טוב – שלא יצא. לא ידעתי מה אמרו הדודות של אמא על אבא, ולא מה אמרו הדודים של אבא על אמא.  אבל אמא שלי אף פעם לא הקשיבה לאף אחד, זה ידוע. [...] […] לפני כמה שנים, כתבתי סקירה על ספרו של סמי שלום שטרית “המאבק המזרחי בישראל”. פתחתי כך: ” סבא שלמה וסבתא נדרה ,ההורים של אבא, נולדו בצנעא. סבא אביגדור וסבתא דבורה, ההורים של אמא, נולדו במזרח אירופה. ואני נולדתי חום בהיר.” אני  מדבר בח’ וע’ (אבא התעקש אתנו על זה) ונושא שם משפחה מזרחי, חום בהיר. גדלתי בהתנחלות קטנה. סביבה אשכנזית. היו לנו שניים שלשה תימנים בישוב. אבל אני לא הרגשתי שייך אליהם.  אז לא היו מזרחים, רק ספרדים. ואני, אף פעם לא חלמתי בספרדית.  היינו נוסעים לפעמים לסבא שלמה, ולפעמים לסבא אביגדור. אכלנו מרק רגל וגם גפילטע פיש. בבית היינו אשכנזים כמעט לגמרי. בבית הכנסת התפללנו עם “כולם“, כי ככה כולם עושים. כשהגעתי לתיכון הנחשב “נתיב מאיר”, שמעתי לראשונה על המכסות. כדי לא להוריד את הרמה, כך סיפרו לי בחדרי חדרים, יש מכסה לספרדים. שלא יהיו יותר מדי מהם. (לזכותם יאמר שלפחות התביישו בכך, לא כמו המוסדות החרדים של היום). מעט הילדים החומים שהיו בתיכון שלי היו כולם מ”משפחות טובות”, ורובם, תאמינו או לא היו חומים בהירים כמוני.  תו התקן היהודי דתי היה אשכנזי. זה היה הסטנדרד, הברור והמובן מאליו. מזרחיות הייתה פולקלור, עניין להשתעשע בו מעת לעת, ולהגחיך אותו כל שאר הזמן. בבית ספר נתנו לכולם סידור אחיד אחד. בשיעורי הלכה למדו את קיצור שלחן ערוך של הרב גאנצפריד. בבני עקיבא הכרתי בעיקר את סניף  “מרכז” (ירושלים) , ואת תל אביב-צפון, רחובות ובני ברק. איכשהו לא יצא לי לפגוש את שעריים ופרדס כץ, נתיבות וקריית שמונה. כל אלה היו מקומות שהלכו אליהם לעשות שירות לאומי. גם אני, לבושתי, נסעתי יחד עם חברים בשמחת תורה לטבריה “לשמח”, והטרדתי יחד עם חברים מתפללי בית כנסת בקפיצות ושירים שלא הכירו ולא שערום אבותיהם מעולם.כל זה היה הרבה לפני שהבנתי מה זו הדרה והכללה, ומתי ה”אנחנו” הוא לא בדיוק אנחנו.  למדתי על טכניקות של השתקה, מתי נושא הופך לעניין שלא מדברים בו, ומיד אחר כך למשהו ששייך לזמנים אחרים וכבר לא צריך לדבר עליו. העוולות עליהן מדובר אינן רק משהו בהיסטוריה, ו”על כולם שפכו די.די.טי, והנה ההורים שלי דווקא הסתדרו ולא מרגישים מקופחים”. אבל שום דבר לא פשוט. עם השנים למדתי וקראתי בכתביהם של “מזרחים חדשים”, אנשי הקשת הדמוקרטית ואחרים– יהודה שנהב, סמי שלום שטרית, יוסי יונה, מתי שמואלוף, סמדר לביא  (אגב, סמדר לביא היא בדיוק כמוני – חומה בהירה) וכמובן אלה שוחט.  מסתבר שאני חייתי שנים ארוכות בלי להיות מודע להיותי מזרחי. ולא לגמרי ברור לי לשיטתם מה ראוי שאעשה. האם אני צריך לפתח אחת כזו? ומה אעשה איתה כשתהיה לי? אף פעם לא תפסתי את עצמי כיהודי-ערבי. אני לא מצליח להזדהות עם המזרחיות האינטלקטואלית ששורשיה באוניברסיטאות המערב, בזה לכל לאומיות חוץ מזו הפלשתינית, ומתנגדת לכל גישה אתנית חוץ מזו שלה עצמה. מזרחיות שמקדשת את העבר אך מורדת ביהדות. לא ברור לי  מה טיבה של המזרחיות הזו, שנשענת על ערכים אוניברסאליים ותמיכה בינלאומית.  מה זו הדיוק זהות יהדות-מזרחית שכוהניה הם פרנץ פאנון, הומי באבא ואדוארד סעיד? קשה לי להבין מדוע  אי אפשר לדבר על זהות אשכנזית בלי להיות מטרה להתקפות. עוולות העבר אין להמעיט בחשיבותן, אך אי אפשר לתקן את העבר. אפשר לדבר עליו ולנסות להבין את מה שקרה, אבל אסטרטגיה של קריאה מחדש של העבר כוחה מוגבל אם אינה מתכוונת להווה ולעתיד. יותר חשוב לטעמי הוא המצב כאן ועכשיו, שגם הוא למרבה הצער רצוף עוולות מכל טעם ומין. כאלה שחשוב להלחם בהן. חלקן תוצאה ישירה של מה שהיה אז, חלקן צרות חדשות שמתרגשות ובאות לעולם. אני מקווה שביקורת על המזרחיות הזו לא ממקמת אותי בעיני מאן דהוא בצד השני של המתרס. לא הצטרפתי לאלו המסתייגים ומתנכרים.  למרבה הצער בשני המחנות מעדיפים לשאול “הלנו אתה או לצרינו”, ועמדה מתלבטת כמו שלי עשויה להיות מצע להתקפות. אני מודה, יש לי יותר שאלות מתשובות. הייתי ילד קטן, שאבא ואמא בשבילו הם הדבר הכי מובן מאליו.  לא הבנתי שהשד העדתי גר אצלנו בארון המטבח, נעול טוב – שלא יצא. לא ידעתי מה אמרו הדודות של אמא על אבא, ולא מה אמרו הדודים של אבא על אמא.  אבל אמא שלי אף פעם לא הקשיבה לאף אחד, זה ידוע. […]

]]>