ספר חברה תרבות

לכל זמן, ועת לכל חפץ

סקירת ספרה של

Arlie R. Hochschild

The Time Bind - when Work Becomes Home and Home Becomes Work

גלעד סרי-לוי ליאור רוזנברג  ספטמבר 2002

עבדי הזמן עבדי עבדים הם, אמר רבי יהודה הלוי, המשורר מהמאה השנים עשר. שמונה מאות שנים אחריו, שואלת ארלי הוכצ’ילד, פרופסור לסוציולוגיה מאוניברסיטת ברקלי, מה קרה לו לזמן שהפך את העובדים לעבדים.

הוכצ’ילד יצאה לחקור חברה אמריקאית גדולה, (הנקראת בספר “אמרקו” ) הנמצאת סמוך לעירה קטנה במערב התיכון של ארה”ב שהיא מכנה אותה “Spotted Deer” , בה גרים עובדי אמרקו, המעסיק העיקרי של תושבי העיירה. מטרת מחקרה הייתה לבחון את המדיניות שכונתה “ידידותית למשפחה” . מטרתה של מדיניות זו הייתה לסייע לעובדים לאזן בין חיי העבודה והמשפחה במגוון דרכים, ביניהן קיצור שעות עבודה ושעות עבודה גמישות. עד מהרה התברר לה שלמרות שלכאורה מדיניות זו מסייעת לעובדים ולמשפחתם ואף תורמת ליעילות החברה ורווחיה, היא כמעט שאינה ממומשת בפועל.

הוכצ’ילד בספר מרתק ועשיר בפרטים צועדת בעקבות הזמן האבוד. היא מתחילה את מסעה בשכבה הבכירה המנהלת את אמרקו, המתגוררת בבתי מידות המנוהלים על ידי צבא עוזרים ושרתים, ומסיימת אותו עם העובדים בקו הייצור, אנשי הקרוונים. מאלו שהעבודה היא חייהם אל אלו שחייהם הם עבודה.

הוכצ’ילד בנתה את ספרה בשלשה שערים. הראשון נועד להצגת הטיעון. הוכצ’ילד בחרה לפתוח את ספרה בתיאור, מכמיר לב יש לומר, של מעון לילדים קטנים המגיעים מוקדם מאד ויוצאים ממנו מאוחר. היא קוראת לפרק The waving window, החלון שדרכו רואים הפעוטות את הוריהם המתרחקים ליום נוסף של עבודה ובו הם מביטים ומצפים לשובם. הנימה המוסרית, צדקנית לעתים, שזורה בין כל דפי הספר והוכצ’ילד לא מהססת לומר לנו באמצעות ספרה מה היא חושבת על דרך החיים שנגלתה לה באמרקו, ואותה היא רואה כמשל לחברה האמריקאית כולה. הוכצ’ילד ממשיכה בדיון תיאורטי על תרבות ארגונית והנדסת תרבות ארגונית (מזכירה את עבודתו המעניינת של קונדה) וטוענת שבאמרקו התרבות הארגונית חזקה. בד בבד היא לא נמנעת מלומר כי מדיניות ה family friendly היא תוצאתה של לחץ העובדים. אמרקו נוקטת אסטרטגיה של הנדסת תרבות ארגונית. כך נמצא שם כנסים להגברת מוטיבציה בקרב העובדים, תגמול על הצלחות של עובדים, פרסום עובדים מצטיינים וניהול מגזין כאמצעי תקשורתי פנימי של החברה. צוותים אוטונומיים שמנהלים את עצמם ,העצמה של העובדים, הירארכיה מטושטשת, הכל כמיטב האופנה הניהולית של זמנה. לטענת הוכצ’ילד, אמרקו הוא ארגון שמנכס לעצמו את המודל הקהילתי והמשפחתי.

אבל למרות שהעובדים מדווחים על לחצים וקשיים בניהול האיזון בין העבודה לחיי המשפחה, הם בוחרים שלא להשתמש בעקרונות הללו. ההיענות למדיניות ה”ידידותית למשפחה” מאד נמוכה. הוכצ’ילד מציגה נתונים סטטיסטיים המראים כי עובדים בארה”ב אינם נענים למדיניות pro-family והרעיון היפה למעשה אינו ממומש. היא מנסה, לא תמיד בהצלחה, להפריך הסברים אלטרנטיביים (כמו הפחד בפיטורין או הצורך של העובדים בכסף),ומנסה להציע הסבר משלה. הוכצ’ילד מנגידה בין “הבית” מקום חם ונעים אליו מתכנסים בני הבית העמלים למצוא עידוד ונוחם משגרת יומם הקשה, ו”העבודה” אותו מקום חסר לב שאינו מתעניין בהם ובאישיותם ורוצה רק את כוח עבודתם. ואומרת כי הבית הפך מקום עבודה בעוד העבודה הופכת לבית. העובדים מוצאים עידוד והערכה במקום העבודה ומקבלים ממנו תמיכה רגשית, בעוד שהבית הופך להיות מקום של מטלות אינסופיות, משמימות לעתים, שאין שכר או הערכה בצידם. לדעתה בעידן המודרני הבית כבר אינו מקור תמיכה וחום. בעולם של משפחות מסובכות, שיעור גירושים גבוה, הבית מעורר תחושה של חוסר יציבות וחוסר יכולת להתמודד עם המתחים והמשקעים הקשורים בחיי היום יום. מנגד, העבודה היא מקום בטוח מבחינה רגשית ומלא אתגרים.

החלק השני, שהוא רוב מנין ובנין של הספר הוא החלק האתנוגרפי. הוכצ’ילד עוברת על פני ההירארכיה הארגונית. היא מתחילה במנהלים ומנהלות בכירות, דרך דרגי הביניים אל העובדים הזוטרים ביותר בקו היצור של אמרקו. היא מנסה להראות דמיון ושוני ביחס לבית ומשפחה, וכל זה כדי לחזק את הטיעון שבנתה בחלק הראשון, לעתים בכל מחיר. היא מתחילה במנהל הבכיר שאשתו ומזכירתו מנהלים את חייו העוברים להם בנעימים. המנהל מאמין שאנשים “מחויבים” עובדים שעות ארוכות וזהו הקריטריון המתאים להערכת עובדים. מכאן היא עוברת אל מנהלת בכירה, אשה המחזיקה אמנם בדעה הפוכה ששעות עבודה ארוכות אינן המדד העיקרי, אך בעצמה עובדת שעות ארוכות להחריד. לה אין אשה שתעשה בבית את תפקיד אשתו של המנהל. לאחר מכן מראה לנו הוכצ’ילד כי יש גם כאלו שאינם רוצים להקריב את הכל למען העבודה, אך מראה לנו עד כמה קשה להיות מוכוון משפחה בארגון כמו אמרקו. איליין שעברה לעבוד חצי משרה ובפועל עבדה הרבה יותר. בעלה ג’ים לא יכל להרשות זאת לעצמו כי גבר הרי צריך להיות מעונין בהצלחה ורק אחר כך במשפחה. היא ממשיכה ומספרת על נשים שבורחות מהבית אל העבודה, שם הן זוכות להערכה שכה חסרה להן בבית, עם המשפחה התובענית. אחד הסיפורים הנוגעים ללב אותו מספרת הוכצילד הוא אודות אישה הבוכה מדי יום מול המקרר כשאינה יודעת מה תכין לילדיה לארוחת הערב. הוכצ’ילד ממשיכה ומספרת על שני הגברים שהעזו ויצאו לחופשת לידה ועל קורותיהם, ומדברת על המושג “איש משפחה” שפעם היה שבח לאדם שהשקיע בעבודה כדי לפרנס את משפחתו והיום הוא כינוי גנאי למישהו שחושב על הבית במקום על העבודה סיפורו של ג’ימי שרצה לגדל את בנו והפך למנהל שעובד שעות ארוכות כשבנו לבד בבית. הוכצ’ילד ממשיכה לרדת בהירארכיה של אמרקו, ומספרת על מזכירה שמעדיפה לבלות זמן רב יותר עם משפחתה, ומוכנה לוותר על כסף, אך הבוס שלה, איש מארינס לשעבר מונע זאת ממנה. הוכצ’ילד מדברת גם על מקומה של המשפחה המורחבת ואומרת שגם במעמד הנמוך מספר קרובי המשפחה הפנויים הולך ומצטמצם כי כולם עובדים. היא מספרת גם על חוקים אכזריים למדי האוסרים היעדרות מהעבודה, וכך עובדת נאלצת לדחות ניתוח לבנה מאחר שניצלה את מכסת ההיעדרויות השנתית.

הפרק האחרון בחלק השני הוא השיא הדרמטי של הספר בו מתוארים המכורים לשעות נוספות. החברה לא נותנת מדיניות pro family לעובדי קו הייצור והם עובדים משמרות כפולות לא מעט פעמים. מריו שבמקום ארבעים שעות עובד חמשים ואף ששים. אשתו גם היא מכורה לשעות נוספות והילדים? מטיילים להם בין בתים.

בפרק האתנוגרפי הוכצ’ילד מתארת מציאות בה, בגלל המחסור בזמן בבית יש ליעל את הבית שיהפוך לפס יצור. הזמן בבית הופך למשאב במחסור, מה שיוצר עימותים בתוך הבית פנימה. חלק מהבעיה לטענתה הוא חלוקת העבודה בבית. הגברים עדיין שבויים בקונספציה מהתקופה התעשיתית לפיה הם אילו העובדים ולפיכך קנו את זכות המנוחה. העבודה היא המטאפורה של הבית, אחרי שהבית הפך להיות המטאפורה של העבודה. “אנחנו נהיה צוות עבודה טוב” אומר המרואיין על אשתו וילדיו.

החלק השלישי והאחרון של הספר מיועד למסקנות ואף להמלצות לפעולה. הוכצ’ילד מראה מהן האסטרטגיות שנוקטים בהן העובדים להתמודד עם מלכודת הזמן. הסתפקות רגשית במועט – על פי אסטרטגיה זו הם טוענים כי ילדים צריכים הרבה פחות ממה שפעם נטו לחשוב. למשל ילדים שנשארים לבד בבית יתוארו ביופימיזם “self care”. שיטה נוספת היא מיקור חוץ של שירותי הבית - לשלם לאחרים לעשות את העבודה. מהסעות ועד ארגון מסיבות יום הולדת. דרך שלישית היא להמציא SELF פוטנציאלי שכדי להתחמק מהכרה במציאות בה לא ניתן לעשות מאומה מחוסר זמן, מועברים השאיפות החלומות והתקוות לזמן מיתולוגי אחר בו יהיה פנאי. העובדים אותם תיארה הוכצ’ילד נוקטים בחלק מהאסטרטגיות או בכולן במשולב.

הוכצ’ילד מסיימת את ספרה בכך שהיא קוראת לעובדים לצאת למהפכת הזמן השניה. מהפכה בה יצומצמו שעות העבודה ויוגדר מחדש היחס הנכון לטעמה בין העבודה לבית. לא עוד ילדים המנהלים את חייהם כצ’רלי צ’פלין בבית המנוהל בשיטות טיילוריסטיות של ניהול מדעי.

הספר הוא מחקר אקדמי, אך הוכצ’ילד מצליחה לכתוב בצורה פופולרית.. הקריאה שוטפת, הטיעונים ברורים והציטוטים השונים מבהירים את כוונותיה. הוכצ’ילד משתמשת בטכניקות כתיבה ספרותית כמו שאלה בסוף חלק מפרקי הספר ובכך שומרת על מתח בקריאה. הוכצ’ילד משתמשת בתבונה בציטוטים והם מסייעים לטיעון אך אינם מפריעים לשטף הקריאה.

הוכצ’ילד משלבת במחקרה שלוש מתודולוגיות מחקר שונות. הראשונה שבהן היא ראיונות. היא ראיינה מאה ושלושים מעובדי החברה תוך שהיא מקפידה לראיין עובדים מתפקידים שונים וממעמדות שונים באמרקו. המתודולוגיה השנייה היא התלוות, מתודולוגיה מענינת לכשעצמה. היא התלוותה לשש משפחות אותם ליוותה במשך היום ולעיתים גם הלילה, בעבודה ובבית. מתודולוגיה שלישית היא התצפית - כך אנו מוצאים אותה יושבת על ספסל במגרש החנייה בוחנת את האנשים בכניסתם וביציאתם, מלווה צופה בעובדים במשרדים ואף משתתפת במשמרות השונות של עובדי הייצור, ביום ובלילה.

הוכצ’ילד מפרשת עבורנו את דברי המרואיינים. בכך היא מצליחה לא רק להתמקד בניתוח מסדר ראשוני (דברי המרואיינים) אלא גם בניתוח מסדר שני. היא מפרשת לנו את דברי נחקריה ומלמדת אותנו מהם הקטגוריות השונות לפיהן רואים מרואיינים אלו את עולמם. אנו למדים כיצד תופסים המנהלים, עובדי הביניים ועובדי הייצור מושגים כגון בית, משפחה, עבודה, זמן, זוגיות ועוד.

השימוש במספר מתודולוגיות מחקר עוזר להוכצ’ילד לספק לנו תמונה מעמיקה של המציאות הארגונית בה שהתה ולהגיע למספר תימות תרבותיות (cultural themes) על המציאות באמרקו, תימות בנוגע לזמן ומקום.היא מצליחה לארגן ולהמשיג לנו את העולם הארגוני בו שהתה ולזהות דפוסים משותפים לרוב העובדים ולתמוך בכך את טיעוניה.

הוכצ’ילד נותנת לנו תיאורים מפורטים של הסביבה בה היא שהתה ושל המרואיינים אותם היא פגשה. בספר אנו קוראיםעל חברת “אמרקו”, על השכונות והבתים ועל שש המשפחות אותן היא ליוותה. תיאורים פיסיים של האנשים אותם היא מראיינת, של החדרים בהם הם נמצאים יחד עם תיאור הבעיות איתן הם מתמודדים. התיאורים הרבים מאפשרים לנו, הקוראים, להרגיש כאילו גם אנחנו היינו שם איתה בזמן המחקר.

תרומתו החשובה של ספרה של הוכצ’ילד היא בכך שבנוסף להרחבת ידעותינו על הנעשה בחברה עסקית אחת, הוא פותח דיון במספר נושאים הנמצאים בבסיס החברה האמריקאית בת זמננו. זהו ספר חשוב לא רק לאנתרופולוגים מקצועיים שחקר הזמן והעבודה הוא תחום התמחותם, אלא גם לקורא המשכיל המתענין בתחום, ובעצם לכל אם ואב. ספרה של הוכצ’ילד העלה אל סדר היום הציבורי בארצות הברית את המתח המובנה בין עבודה לבין בית, והציג מראה לא מחמיאה בפני העובדים המסורים לעבודתם, על חשבון ילדיהם ובני משפחתם.

היבט נוסף ומרתק, הוא העלאת המודעות לפריה המר של הצלחת הפמיניזם הליברלי. האשה הפכה לגבר והילדים נותרו בבית, משגיחים שם על עצמם.

המסגרת התיאורטית של הוכצ’ילד משתמשת במונח “עבודה” כמושג מפתח לניתוח התיאורטי של החומר האתנוגרפי העשיר שאספה. אכן, אומרים עבודה יש בעולם, אך מה זאת עבודה?

אין בימינו אחיזת עינים – אם לא הונאה פשוטה כמשמעה – גדולה יותר מן השימוש במונח היחיד עבודה כך שיחבוק, כאמור, את מה שלאחדים הוא עיסוק מדכדך, מייגע או בזוי, ביחד עם מה שלאחרים הוא עיסוק מענג מכובד ומכניס. אנשים שעבר עליהם יום נעים, שבא על גמולו בעין יפה אומרים בלב שלם שהם “עבדו קשה”, ובכך הם מתכחשים להיות חברים במעמד מועדף. (גלברייט, 1992).

קשה לומר שהמנהל הבכיר היושב במשרדו ומעשן בנחת סיגר, תוך שהוא מעיין בדו”חות עבי כרס, “עובד” באותו מובן ש”עובד” מנקה החלונות המביט בו מבחוץ, תלוי בין שמים וארץ ומטלית נוטפת סבון בידו.

הוכצ’ילד מתארת לנו תמונה מתוך העולם המודרני בו אנו חיים, תמונה שהיא מרתקת אך גם מפחידה. וכדי שלא נחשוב כי “אמרקו” היא מקרה ייחודי שאינו מאפיין טורחת הוכצ’ילד לספק מחקרים נוספים המראים כי למעשה, כך הם פני הדברים במקומות רבים, ומשאירה לנו להסיק שכך הם העובדים בארה”ב בכלל. הוכצ’ילד עורכת מסע מההנהלה אל קו הייצור, אך אנו סבורים כי אין בכך כדי לשכנע שאמרקו יכולה לייצג את כלל שוק העבודה האמריקאי. כך למשל חסרה התייחסות לאותם אלו שעבודתם מאופיינת בתנאי עבודה גרועים. כאלה, אמנם לא נמצאים באמרקו אך רבים הם בארה”ב. גם מספר השעות הרב שעובדים באמרקו אינו מייצג את כלל שוק העבודה, שוק בו יש גם למשל עובדים במשרות חלקיות. גם התנאים אותם מציעה אמרקו לעובדיה (מעון לילדים, העצמה של העובדים, פיתוח כישורים ומיומנויות של העובדים, משכורות גבוהות מהממוצע וכדומה) אינו מייצג את כלל מקומות העבודה בשוק העבודה הכללי.

אך גם בתוך אמרקו היכולת להכללה קשה. אמנם העובדים אינם מנצלים את מדיניות family friendly אך יש הבדל משמעותי בסיבות בין העובדים השונים. כך בעוד שהמנהלים הבכירים אינם מעונינים כלל, ודרגי הבינים דוחים אותה בפועל , בדרגים הזוטרים מדיניות זו כלל אינה מוצעת והעובדים מתמודדים בעצמם עם בעיות העבודה במשמרות. כפי שאמר גלברייט בציטוט שהבאנו, קשה לקבל את הטיעון של הוכצ’ילד כי לכל העובדים משותפת אותה הסיבה לעבודה. האם באמת ניתן לחשוב כי לכסף יש את אותה המשמעות עבור המנהלים הבכירים והעובדים הזוטרים? אמנם הוכצ’ילד ניסתה להתמודד עם סוגייה זו בכך ששאלה את העובדים האם ימשיכו לעבוד גם אם יהיה להם כסף רב אך בעוד שעבור ההנהלה הבכירה זו היא המציאות הרי שעבור העובדים הזוטרים ,דמיונם אינו משיג מציאות בה אינם נאלצים לעבוד למחיתם.

הבט בעייתי נוסף בטיעון של הוכצ’ילד הוא ההנחה כי בעבר המשפחה היתה “גן עדן” והעבודה מקום מנכר המאופיין בחוקים ונוקשות. אפשר אמנם לקבל את התיאור של מקומות העבודה בעידן התעשייתי כמנכרים ומנוכרים אך הטיעון לפיו המשפחה היא גן עדן קשה. האם בגלל שהאישה הייתה עקרת בית, כפי שהיה מקובל באותם הימים, פירוש הדבר כי לא היו מתחים בבית? האם לא יתכן כי הילדים הרגישו מוזנחים גם אז? האם לא היו חילוקי דעות בין בני הזוג? האם באמת היה הבית מקום רגוע בו יכול העובד לנוח ולמצוא נחמה? נזכיר כי גם בגן עדן הזדרז האדם להאשים את אשתו באחריות למעשיו ומחדליו… הוכצ’ילד אינה מספקת תמיכה כלשהי לטיעון שלה שפעם, בעבר קונקרטי כלשהו, היה טוב יותר מאשר היום . האם עובדי הכפיים במטעי הכתנה נהנו מזמן איכות עם ילדיהם הקטנים הקוטפים לצידם?

הבט נוסף בספר המקשה על הוכצ’ילד לשכנע אותנו הוא התמקדותה בקונטקסט הארגוני הצר על חשבון הקונטקסט החברתי- תרבותי האמריקאי הכללי, שאמרקו ועובדיה הם חלק ממנו. כך, למשל, היא מתעלמת מהקונטקסט הכללי של האתוס הקפיטליסטי והחלום האמריקאי, שהוא למעשה עבודה בלתי פוסקת להגדלה אינסופית של הצריכה.

“אמריקניות אמיתית היא גישה,פילוסופיה,תבנית התנהגות…

- אבל במה פישלתי?

- מחת”א הזמין לאחרונה ממחשבי מס הכנסה סקירה של כל אזרח שעבר אמריקניזציה תרבותית באזור הדרום-מערבי. המחשב ירק שמות של בעלי תעודה שלא עשו בשנה האחרונה יותר כסף מבשנה שלפניה או שנראו תקועים בעבודה גרועה או ללא סיכויי קידום…….” (בישופ, 1987 )

טיעון בעייתי נוסף הוא קביעת סיבתיות לפיה התפתח time bind בגלל עליה במספר שעות העבודה. מהיכן הביטחון כי אכן מספר השעות הרב הוא הגורם למצב הבלתי אפשרי בו נמצאים העובדים? ניתן לחשוב גם על הסברים אלטרנטיביים ל time bind כמו למשל היציאה של שני בני הזוג לעבודה והתפתחות של דגמי משפחה שבעבר לא היו מקובלים כמו משפחה חד הורית. או עליית האינדיבידואליזם על חשבון ערכי המשפחה. המחקר אינו מספק מספיק הוכחות בכדי לטעון לסיבתיות לפיה מספר שעות העבודה שגדלו הם הגורם להיפוך בין הבית והעבודה.

נוסף לכך - בפרק השלישי מציגה הוכצ’ילד הסברים להענות הנמוכה והיא מנסה לפסול אותם. היינו מצפים לראות בתוך האתנוגרפיה התיחסות נרחבת יותר להסברים אלו. הרי בחלק מהמקרים, כפי שהוכצ’ילד עצמה מציינת, המרואיינים מעידים על עצמם שהם עובדים כדי להרויח עוד ועוד כסף.

הוכצ’ילד השקיעה מאמצים מחקריים רבים תוך שמוש בכמה מתודולוגיות מחקר בו זמנית. אך אנו סבורים שישנן כמה בעיות מתודולוגיות שהוכצ’ילד אינה מציגה אותן כראוי. ראשית, מה קורה בקרב משפחות אלו בסופי שבוע? בחופשות? ניתן להניח כי הוכצ’ילד עצמה, כמי שקוראת להגדיל את זמן המשפחה ולצמצם את זמן העבודה בחרה לבלות את סופי השבוע עם משפחתה היא, אך העדר תיעוד לזמנים אלו יוצר תמונה חסרה המקשה על הטיעון אותו היא מעלה בספרה.

בעיה שניה טמונה בעצם מתודולוגית ההתלוות. אסטרטגיה זו, לפיה היא גרה עם הנחקרים היא פרקטיקה מענינת מבחינה אנתרופולוגית גם אם מציצנית למדי. אך יש לזכור כי נוכחותה כאורחת בבתים אלו משפיעה על הסיטואציה אותה היא מתעדת. בעיה זו קימת בכל תצפית משתתפת אך היא חריפה במיוחד כאשר התצפית היא בתוך ביתו של אדם. התיאור אותו אנו מקבלים של הקורה במשפחות איתן היא שהתה הנו תיאור היוצר אשליה של “זבוב על הקיר”. מן הראוי היה לתת את הדעת גם להשפעות שיש לה כחוקרת על הסביבה בה היא נמצאת, הן בראיונות ובעיקר בהתלוויות.

פרופסור הוכצ’ילד, תחת גלימת החוקרת נטולת הפניות, מבקרת את החברה וקוראת לשינויה. הספר הופך לעתים ממחקר לסוג של מניפסט. אנו סבורים כי היה זה אך ראוי לו היתה מציגה את מיקומה בשדה המחקר, ואת תפיסת הפמיניזם השמרני שלה במפורש.

למרות חסרונותיו, ספרה של הוכצילד הוא מחקר מרתק הנותן פרשנות חדשה למשמעות הזמן ובכך תורם תרומה של ממש לשיח הציבורי. הוכצ’ילד משלבת בצורה מרשימה מתודות מחקר שונות ומאתגרת הנחות יסוד בחיינו. מושגים כמו מקומה האמיתי של המשפחה והבית לעומת האשליה שהקביעה “המשפחה במקום הראשון” היא המכוונת את חיינו. קריאת הספר גורמת לנו לעצור לרגע ולמצוא זמן להרהר. היינו שמחים לראות אותו מתורגם לעברית ומציג בפני הקורא הישראלי שעבורו “אמריקה” היא משאת נפש, את טור המחיר של הכלכלה הפוסט תעשיתית.

השבוע, בעת שאנו שוקדים על סיום הסקירה, התפרסם כי ממשלת צרפת חוזרת בה ממדיניות קיצוץ שעות העבודה, שגרמה לדברי כלכלנים להאטת קצב הצמיחה של כלכלת צרפת. האטה שלדידם של כלכלנים, הריהי חטא חמור שאין לו מחילה .

מרי פופינס, גיבורת הסרט הנודע, מבטיחה לילדים, שאמם היא פמיניסטית ואביהם בנקאי בסיטי של לונדון שתשאר איתם עד שישתנה כיוון הרוח. ואכן רק כאשר האב, העסוק וטרוד כל היום, מוצא את הזמן להעיף עפיפונים עם ילדיו, היא עוזבת.

חזרי מרי פופינס, חזרי. הרוח שוב השתנתה.

ביבליוגרפיה

ג’ון קנת גלברייט, תרבות השאננות, 1992 עברית עמנואל לוטם , הקיבוץ המאוחד, תל אביב.

מייקל בישופ, פיליפ ק. דיק מת - כמה נורא, 1987 עברית עמנואל לוטם זמורה- ביתן, תל אביב