בכי ונהי על "מות הביקורת"

שמעתי לא מעט בכי ונהי על "מות הביקורת". על הימים האלה בהם כל מי שיש לו מחשב ומקלדת וכמה דקות יכול לכתוב מה דעתו, ושומו שמיים – אנשים יעדיפו את דעתו על פני מסה של קורצוויל. אני חושב שהגיע הזמן להפסיק עם ביקורת השירה והספרות. איני מתכוון לכתיבת סקירות והסברים על ההקשרים הרחבים של היצירה. זה טוב ולפעמים גם מועיל. אני מתייחס אל מתן הציונים. טוב לא טוב. או כמו שאמרה מרצה לספרות – בסופו של דבר מטרת החוג היא להבחין בין ספרות טובה לזו שאינה.
זמנה של ביקורת ספרות ושירה חלף זה מכבר, וגם לכתחילה היא הסתמכה על יומרות שאין להן בסיס. אני לא חושב שיש דבר כזה "איכות" של יצירה שאינו שילוב של טעם אישי עם קטגוריות חברתיות שמשתנות עם הזמן וממקום למקום. בסופו של דבר, אם תתבונן המבקרת אל עצמה – הרי הכל אישי, אהבת לא אהבת. כל העקרונות והגישות הן אופנה כזו או אחרת, מה שהיה טוב היום יהיה רע לתפארת מחר. גם על שייקספיר כתבו שהוא לא ראוי ומה נעשה ואיך נראה פנינו. אין ולא יכול להיות קנה מידה "אובייקטיבי" במובן החמור של המילה, מדובר בספרות ולא בפיסיקה ניוטונית. ישנו קריטריונים המוסכמים על קהילות שיח מסוימות, וביניהן לבין עצמן יש הסכמה סבירה על הקריטריונים והפעלתם. חלקם מהתקופה האחרונה, ואחרים שורדים כבר מאות שנים. הנסיון מלמד שהביקורת היא תוצר של הלכי רוח ועל אופנות בנות זמנן. ומה שהיה רע הופך לטוב וחוזר חלילה.
גם קריטריונים ששרדו לאורך הזמן לא היו אוניברסליים, אלא תלויי תרבות קונקרטית. ולא, "תרבות המערב" אינה שקולה לתרבות. ולכן אין דבר כזה "איכות" באופן חד משמעי, הכל תלוי זמן ומקום.

וגם לו יצויר שישנם קריטריונים שכאלה, אני חולק על הצורך בפונקציה החברתית של "שומרי הסף" ו"קובעי הטעם", וזמנם מוטב שיחלוף מן העולם. בשם ביקורת ה"איכות" מקטינים ומזלזלים ביצירות של נשים, מיעוטים, מעמדות נמוכים. זהו כלי שמטרתו ליצור הבחנה ובידול בין אנשים. ה״קאנון” הוא פונקציה חברתית שמטרתה הדרה של אחרים. הביקורת אינה אלא יומרה בלתי מבוססת לקבוע מה טוב ומה רע, מה נמוך ומה גבוה, מה אותנטי ומה זיוף.

מבין את הרצון החברתי בהיבדלות מאלה שאינם בעלי הטעם המשובח של המבקר.
פשוט לא אוהב את זה.