גסטון

לפני שנתיים וחצי בערך אמרה לי רופאת המשפחה שלנו שיש לי אורח חיים יושבני ואני צריך לעשות משהו עם זה. נעלבתי קצת, כי אני ממש אוהב את הג'ינס האלה. אבל אחר כך החלטתי שבאמת צריך, קמתי והצטרפתי למועדון קליעה. כי מה שטוב בקליעה, הוא שאם אתה מציב מטרות לעצמך, אתה לא חייב לנסות להשיג אותן ולהתעייף מזה, אלא פשוט לירות בהם מרחוק.
בהתחלה זה לא היה כל כך פשוט. כשהגיע התור שלי המטרות עמדו משועממות כמו שוער בקבוצה שמשחקת נגד נבחרת ישראל, והציפורים עפו מסביב ליתר בטחון. אבל השקעתי בזה זמן וממון והשתפרתי. לא מוצלח כמו הקלעים בספר שופטים, אבל בהחלט בסדר. לטעמי לפחות.
אז זהו שלא.
מתברר שכדי להיות "בסדר" אני צריך להיות טוב יותר מאחרים. מכיוון שלשכור אנשים שיהיו גרועים ממני זה יקר, וגם קשה למצוא, אני צריך פשוט להתאמן עוד ועוד עד שאהיה יותר טוב מאחרים. כלשהם. בהתחלה ניסיתי את זה. ובאמת הצלחתי להיות יותר טוב מכמה אנשים, ואז באו אחרים אחרים (לא האחרים ההם) שיותר טובים ממני. וזה נהיה די מתסכל. אז כשאמרתי שאני ממש לא רוצה להתחרות עם אף אחד ולא אכפת לי מהם. כלומר אכפת לי מהם, אבל לא כזה ממש, הגיעו חכמי האסכולה השנייה. נכון, אתה לא צריך להתחרות באף אחד. אתה צריך להתחרות בעצמך. עצמי עונה לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל. מחר אני אהיה יותר טוב מהיום, ומחרתיים בכלל מי יודע, השמים הם הגבול. הדיבור על השמיים הזכיר לי את הציפורים ונהייתי קצת עצוב אבל בכל זאת החלטתי לתפוס את עצמי בידיים ולהגדיר יעדים או כמו שאומרים באנגלית לסדר גולים. וקראתי באינטרנט באנגלית וצפיתי ביוטיוב ולמדתי איך עושים מה. כי ביוטיוב זה נראה ממש קל. הדבר החשוב שלמדתי מכל אלה הוא שצריך "מחויבות" ו"רצינות" ולהתאמן ארבע שעות ביום. או לפחות בשכבי ובקומי. No pain, no gain הם אמרו. וזה נשמע לי ממש כואב. ולא שלא ניסיתי. והתקדמתי קצת. לא כמו שציפיתי ואז שוב הרהרתי לי שאם כן למה זה אנכי.

ואז הבנתי את מה שאימא של מיכאל אמרה לה מזמן. ככה אנשים. הם מאמינים שבעולם שלנו אתה חייב לרוץ בכל הכוח רק כדי להישאר במקום. ובכלל כל היעוד שלנו הוא לרוץ ולהשיג כי אחרת נפסיד את לחלק שלל. כי להיות טוב מספיק זה לא מספיק טוב. וזה לגמרי בסדר מבחינתי.  אם סתם ליהנות ממשהו נחשב שיבוש של סדר העולם הנכון, זה בעיה שלו.

(מבוסס על סיפור אמיתי. נכתב בהשראת ד"ר הגר צמרת ועמית נויפלד)