ראיתי כמה וכמה המתלוננים על הנזק שהסכם החוב גרם ל"כולנו" ולפנסיות "שלנו". בעיני הדיון הזה כלל לא מעניין ומסיח את הדעת מעיסוק בדברים החשובים באמת.


למה הוא לא חשוב? כי ההסכם המדובר לא באמת גרם נזק, ולא ל"כולנו". ההשפעה של מחיקת חובות בהיקף הזה על החסכונות הפנסיוניים היא מועטה עד זניחה. לשם השוואה, ירידת ערכה של מניית טבע בשל הכשלונות העסקיים של ההנהלה, גרם נזק לא פחות לנכסים הפיננסיים, וכמעט ולא נשמע קול המוחה על "הנזק לנכסים של כולנו" ואיך זה יכול להיות שמנכ"ל אחד מעז.
חוץ מזה – הנכסים הפיננסיים הם לא של "כולנו" אלא רק של אלה שגורלם שפר עליהם מספיק ובידיהם חסכונות של ממש.
למה הדיבור על ההסכם מסיח את הדעת? קודם כל הוא מטשטש את השאלות החשובות, שהתשובה להן כאילו מובנות מאליהן. מדוע משק בית פרטי צריך להישען על השקעות פיננסיות כדי להבטיח את עתידו? לשם מה להפוך כל איש ואשה למשקיעים מתוחכמים בשוק ההון, בלי שתהיה להם כל יכולת להתמודד עם הסיכונים העצומים שבכך? ולמה העובדים צריכים לסמוך על יושרתם וכשרונם של פישמן וויגודמן לדורותיהם, כדי לזכות לקצבה לעת זקנה.

כזה הוא השיח המתעתע של הקפיטליזם בן זמננו. כל אחד צריך להיות סוחר ונסחר. הכל הוא שוק, והכל צריך להיבחן ולהתממש במסגרת עסקאות פיננסיות. כמו שאמר מבצע הפרסום של דה מרקר "זה הכל כסף".

הערה שניה
בעניין הטייקונים. לפעמים נדמה שהטייקונים צנחו כאן פתאום מהשמיים, יחד עם חדקונית הדקל ושפעת העופות. ואם נכה בהם נציל את הקפיטליזם. למעשה, המציאות בה יחידים התעשרו מאד היא תוצאה של תהליכים קפיטליסטיים מורכבים שהביאו לפירוק מבנים חברתיים ותיקים והחלפתם בהתעשרות יחידים. המצב הוא תוצאה של מדיניות מכוונת, וגישה רעיונית עקרונית לשאלות היסוד בדבר מקומה ואחריותה של המדינה. מה גודל ההוצאה הציבורית הרצוי, מה שיעור המסים. לא חוק טבע או משהו שקרה במקרה. כך גם קריסתם של אלה שבנו אימפריות תוך הישענות על מינוף עצום, לא מגיעה בשל רוח חזקה שהגיעה פתאום. גם העלאת היזם ואיש העסקים למדרגה החברתית הגבוהה ביותר, בתור מי ש"מניע את הכלכלה ויוצר מקומות עבודה" מאפשרת הקלות במס והלוואות מופרזות. כך שהטפת מוסר לבנקאים שהלוו יותר מדי כסף לאיש אחד, היא רק חלק מהתמונה, ולאו דווקא החשוב.
(תודה ל Dotan Leshem על הבהרת מספר נקודות)