resligaבשבת קראתי כמה מאמרים מתוך הספר "מעבר לקליניקה, השיח הפסיכולוגי בתרבות העכשווית" שערכו ז'וזה ברונר וגליה פלוטקין עמרמי. הנושא הזה מעניין אותי, שלא לומר מטריד כבר מזה זמן. (וגם מישהו היה חביב מספיק לשים אותי בהערת שולים, אז בכלל). לצערי אני נפגש עם השיח הפסיכולוגיסטי במקום העבודה על בסיס קבוע. כשמביאים לנו כל מיני סדנאות חיבוק עצים איך להיות שלם יותר עם עצמך ואסרטיבי ולעבוד יותר קשה ולמצות את עצמך. ואני יושב בפרצוף רוטן בצד.
קראתי את Asaf Federman על ההיסטוריה של המיינדפולנס וכיצד התגלגל הבודהיזם אל המערב. כמו כל דבר, צריך שוכנים שיתווכו, וצריך את "רוח הזמן" החמקמקה כדי שמהלך שנראה משונה שלושים שנה קודם, יחשב כ"דבר הבא" לפתע פתאום. התרשמתי ממאמרו של מתן שחק על "מהנדסי האושר: כיצד נרתמה הפסיכולוגיה למרדף אחרי האושר" שתמך במידת מה בעמדתי המוקדמת, שמדובר במזימה של קפיטליסטים להפריע לאנשים לנהל את חייהם בנחת יחסית למה שניתן לצפות (ראו בתגובה דיון בהרחבה).
עמדה מורכבת יותר מציגה ידידתי הותיקה Michal Pagis הכותבת במאמר הפותח על המאמנים (או בלעז משונה – קואצ'רים) שפשטו במחוזותינו. היא טוענת שאכן, יש פה מיסחור ושליטה וכל הדברים שהביקורתיים אוהבים לשנוא, אבל בסופו של דבר אם חיי העבודה הם אילוץ, הגישה הפסיכולוגיסטית עשויה במקרים מסוימים להפוך את העבודה למשהו יותר נסבל, ואף חביב. או בלשונה, "להתייצב כנגד הניכור והשחיקה". אני חושב, ללא מחקר מתאים שבעולם העובדה של ימינו מידה מסוימת של ניכור היא אפילו רצויה, כדי לא ליפול למלכודת הדבש או לשיח "הארגןו כמשפחה" מה שיביא מתי שהוא, אכזבה משמעותית.
כך או כך, הספר מרתק. ונשארו לי עוד כמה מאמרים מבטיחים לשבת הבאה.