לאחרונה התפרסם ספרו  החדש של מ.מ. סילבר "מי יכול לכסף הגדול? 100 שנים של התמודדות נואשת מול המונופולים הגדולים". אספר לכם על הספר. אומר לכם מדוע למרות שהוא אינו נאמן לשמו ולהבטחות שעל גבו כדאי לקרוא בו, ואנסה לנחש מדוע מוסגר הסיפור בדרך הזו.

 סילבר מניסילבר, פרופסור להיסטוריה ותושב כרמיאל  פורש בידענות את ההיסטוריה של התאגידים הגדולים והיחס המורכב שהיה להם עם השלטון בארצות הברית לאורך מאה שנה. הוא מספר על רוקפלר ועל הברונים השודדים, ומסיים בשודדים של 2008שקרסו וקיבלו  בונוסים במיליוני דולרים.  בתוך הספר תיאורים ארוכים מההיסטוריה של הציונות בארצות הברית, הצלחותיה וכישלונותיה ועומד על הקשר המורכב שבין האינטרסים של היהודים כקבוצת מיעוט בארצות הברית למדיניות כלכלית כללית. עיקר טיעונו, להבנתי, הוא שבעוד שבמאה השנים הללו הייתה התפתחות חשובה ומשמחת לשיטתו בכל הקשור לזכויות אזרח, נשים ושוויון למיעוטים, החברה האמריקאית לא הצליחה להתמודד עם התאגידים ומקומם בחברה. הוא לא מציע אלטרנטיבה, וטוען שכיום אין עמדה מנומקת היטב, לבד מזו של התאגידים עצמם, שתציג משנה סדורה על מה ראוי שיהיה, וכיצד לשלב בין עקרונות קפיטליסטיים לבין מניעת שליטה מוחלטת של תאגידים בכלכלה ובפוליטיקה וצמצום אי השוויון. בסוף הספר הוא שואב נחמה מהצלחתו המסוימת של ברני סנדרס בבחירות המקדמיות. ובכן, איך לומר, שיעול מתון.  הספר מעניין וכתוב בצורה קריאה גם למי שאינו חובב כלכלה בקלקלתה.

עם זאת הוא סובל ממיסגור לא מתאים. כותרת הספר אינה בדיוק מה שכתוב וגם  על גב הספר תמצאו כתוב לאמור:

….מסמך מקומם, שמגולל את סיפורן של מאה שנות מאבק סיזיפי — לעתים הרואי אך תמיד חסר סיכוי — שמטרתו להגביל את גודלם ולרסן את כוחם של מונופולים, בנקאים, תאגידי ענק ומייסדיהם….כולם רצו, כולם ניסו, כולם הובסו על ידי הכסף הגדול של תקופתם: רוקפלר, ג'. פ. מורגן, הנרי פורד, ביל גייטס — כל תקופה והמונופוליסטים שלה. אמריקה לא יכלה לוול סטריט, לבנקאים ולמנהלים שלו, "הגדולים מכדי להיכשל". אלה שב־2008 מוטטו את הכלכלה האמריקאית אך על הבונוסים לא ויתרו. הם הקפיטליסטים הגדולים שפטורים מכללי הקפיטליזם. הם נכשלו, אתם תשלמו. מי יכול לכסף הגדול? 

לא נלין על הכיתוב שהוא מעיד על עיסתו ומגזים בשבחה, כך מקובל בז'אנר הכריכות האחוריות. הבעיה היא שהוא שולח אותנו למקום אחר, אולי ספר אחר. למעשה, הספר לא מדבר על מונופולים, אלא בעיקר על תאגידים גדולים והכוח הרב שיש להם. הוא לא מתאר "מאבק נואש שנכשל" אלא מסביר על המסגרת התרבותית והפוליטית שתמכה ביצירתם של תאגידים גדולים, לפעמים מונופולים ואת השיח המורכב סביב השאלה האם הם תורמים או מזיקים לכלכלה ולחברה.  אני יכול רק לשער שהוא מנסה לחבר את הספר שלא בטובתו, אל השיח הרוווח היום נגד המונופולים.  גישה הרואה במונופולים מעין תקלה מצערת המחבלת בקפיטליזם והישגיו, תקרית שיש לטפל בה, שלא לומר מכה קלה בכנף. מחשבה נפוצה גם אצלנו, שפורסמה פרסם היטב אצל רולניק וסיעתו ואף תפסה לה אחיזה בציבור. עד כדי כך שמונופול הפך להיות מילה מגונה. מין דמון קדמון שיש להיאבק בו, כמו התנינים הגדולים של ספר בראשית. וגם מתקני הדת למיניהם נאבקים ב"מונופול" של דתיים אחרים. ולכן כדאי שילכו כולם לשרוף את משחק המונופול שבחנויות הצעצועים, המחנך למידה מגונה זו. היום גם למדו לשונם לומר "כשל שוק" כביכול השוק הכול יכול והמיטיב, נכשל. הבה נעזור לו. סילבר שוטח בפנינו סיפור מורכב ומראה  כיצד  תאגידי ענק ומונופולים הם חלק יסודי בכלכלה הקפיטליסטית ולא תקלה מקרית. הוא מספר לנו שהכלכלה הבינלאומית כבר מזמן אינה השוק החופשי של אדם סמית, עם החנווני והאופה בעיירה הקטנה. אי אפשר לדבר על שוק חפשי ללא שיחה על התאגידים והמונופולים. שלא נוצרים במקרה, הרי בבתי הספר לכלכלה מעשית, ומנהל עסקים למתחילים מלמדים את פרחי הניהול שהדבר הגרוע שיכול לקרות לסחורה שלך, הוא להיות מוצר זול וטוב שהמתחרה שלך יכול למכור יותר בזול. שם לומדים כיצד לתת "ערך" למוצר, במקרים הטובים באמצעות ייצור משהו טוב יותר, גם אם התוספת חסרת תועלת שימושית. בדרך כלל באמצעות פרסום כוזב על טעם החיים ומה המכונית שלך אומרת עליך. המשחק האמיתי הוא להיות מונופול בלי להרגיז את הרשויות, או להיות מספיק חזק בשביל שהרשויות ידאגו לא להרגיז אותך. כי תחרות חפשית זה לחלשים, אתם יודעים.

כך או כך, ספרו של סילבר מעניין ומרתק. תל"חים לא יאהבו אותו כי עובדות מרגיזות אותם, כל השאר  ימצאו בו עניין רב.