מיץ רימונים ותרופות במחיר מופקע

בשבוע הספר האחרון קניתי את "מדע רע", ספרו של בן גולדייקר. קראתי עליו כתבה באתר גלובס, וחשבתי שאוכל ללמוד ממנו דבר או שניים. ובכן, למדתי – אבל לא בדיוק מה שציפיתי. גולדייקר, רופא ועתונאי מקדיש את ספרו למלחמה במה שהוא קורא "מדע רע". בניגוד לשם המבטיח, הוא לא מספר על כשלים במדע, אלא על העובדה המצערת שיש אנשים רשעים ונוכלים שמוציאים את דיבת המדע רעה. אם כולם היו מלומדים, שום דבר מזה לא היה קורה.  החצי הראשון של הספר מוקדש למלחמה בכמה דמויות בריטיות, שהפיצו תרופות אליל ונלחמו בתרופות "אמיתיות". ענין מטריד באמת, אך קצת חסר חשיבות לקורא ישראלי. הוא ממשיך ומדבר מעט על שימוש בגלולות כפתרון לבעיות חברתיות, וחוזר להלחם בפלוני – פרופסור הולפורד. ואז הוא נח קצת, מקדיש שלושים עמודים להצגת בעיות ברפואה הממסדית ובתעשיית התרופות, בעדינות על גבול האפולוגטיקה. את יתרת הספר הוא מחלק בין הסברים שטחיים אודות סטטיסטיקה למלחמה בתקשורת. הספר ערוך בצורה רשלנית, אין קשר בין פרק לפרק והוא חוזר בטרחנות על טיעוניו בצרוף התחכמויות שמוציאות שם רע לשנינות הבריטית מהאגדות.

לכל אורך הספר גולדייקר עושה הרבה הנחות לאנשי הרפואה והמדע, נראה שהחלק הקצר בו הוא עוסק בחולשות הממסד הרפואי ותעשיית התרופות (שלושים עמודים מתוך הספר) נועד לצאת ידי חובה. הוא לא נלחם בהם באותו להט שהוא מקדיש להומואופתים, או אחרים. קצת לקראת הסוף יוצא (שוב) המרצע מן השק:

מה שלמדתי מפרשת MRSA-n מזכיר לי את כל סיפורי המדע הפרודיים והמופרכים שסקרתי קודם. אנשי תקשורת, בוגרים של מדעי החברה והרוח, שמן הסתם מרגישים עלבון אינטלקטואלי בגלל הקושי שלהם ללמוד ולהבין את מדעי הטבע מגיעים ביהירות למסקנה שכל העיסוק המדעי הוא שרירותי, קשקוש מצוץ מהאצבע. אפשר לקחת כל תוצאה שמעוניינים בה, לא חשוב מאיפה, ואם היא מתאימה לאג׳נדה שלך, אז זהו זה, הנושא סגור: אף אחד לא יכול לערער על מה שכתבת באמצעות ז'רגון מדעי מתוחכם כי כל זה אינו אלא משחק, תלוי רק את מי אתה שואל, לשום דבר מכל זה אין משמעות אמיתית. אם אתה, העיתונאי, לא מבין את כל המילים הארוכות והמסובכות, סביר להניח שגם המדענים לא מבינים אותן.

(עמ' 364,  ההדגשה במקור)

 

 

כך, כמשיח לפי תומו, מציג בן גולדייקר  את הגרסה שלו לגאווה ודעות קדומות. הקושי שיש למדענים להבין למה העולם לא מצדיע להם כל בוקר. איך זה שכוכב אחד מעז, ומה פתאום אנשים חושבים שעם מדעי החברה שלהם הם יכולים להגיד משהו חשוב. כן, תגידו, אתה למדת מדעי החברה. ויש לך תואר או שניים שם, אז בטח שאתה נעלב בשמם. אולי זה נכון, אבל לדעתי הספר הזה גרוע. לא "רע", סתם גרוע. הוא מדגים בצורה משכנעת את צרות האופקים שאנשי מדעי הטבע עלולים לסגל לעצמם. את העיוורון הפוליטי והמתודולוגי למגבלות התיאוריה המדעית. את הזלזול בגישות מדיסיפלינות אחרות.

אם גולדייקר היה לומד קצת מדעי החברה, הספר היה יכול להיות טוב הרבה יותר.  היה יכול להתקדם מעבר להטחת עלבונות בטפשותם של אחרים, ולתת הסבר מקיף לפריחתה של מה שמכונה "הרפואה האלטרנטיבית". לעזור לנו לנסות להבין מדוע היא מבקשת היום להתעטף באצטלה "מדעית" ומה הם המנגנונים החברתיים התומכים בתהליך הזה. הוא גם היה יכול להשוות עם הקושי  של העיתונות בת זמננו להתמודד עם נושאים מורכבים שלא ניתן לתמצת אותם למשפט אחד. (ולא, אל תביא לי את העיתונות הכלכלית כדוגמה לסיקור רציני ומעמיק). יש גם סיכוי שהיה מבין את מקומה של הכלכלה הניאו ליברלית ואת עליית כוחם של תאגידי הענק, ולא מסתפק במלמולים קלים. אולי היה מקדיש קצת יותר לתפקידם של אנשי המדע בתעשיית התרופות, והיה מבין הרבה יותר טוב את המונח הסוצילוגי "מדיקליזציה" ומה מקומם של אנשי מדעי הטבע ובעלי אינטרסים מסחריים ביצירת הרושם שבעיות חברתיות יכולות וצריכות להיפתר דרך טיפול רפואי. אולי היה מקדיש דיון של ממש בשאלה מדוע התזונאים ה"אמיתיים", אלה שהוסמכו באוניברסיטאות מובילות לא מצליחים לגבש תיאוריה מוצקה שתוכל להיות בסיס לאסטרטגיה של מדיניות ציבורית אפקטיבית.

במקום זה קיבלנו עיוורון כפול וגאווה מטופשת בכוחם של הרופאים האמתיים לפתור את כל בעיות העולם, אם רק יקשיבו להם פעם אחת ולתמיד.

 

בן גולדייקר, מדע רע, מאנגלית: עדי מרקוזה-הס, הוצאת ספרי עלית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2016.