ספרים לחג הפסח

בקר טוב, חודש טוב. אתמול פגשתי את מוריה שהזכירה לי שעוד מעט פסח. זמן טוב לקרוא ספרים ולכבוד החג, אמליץ לכם על כמה ספרים יפים וטובים, שתוכלו בשעות המנוחה שאחרי ההכנות לקרוא בעצמכם, או כמתנה לבת לבן ולכל המתעניין.

מה ענין ראוי יותר בפסח מאשר להגות בתורתנו הקדושה? דרך טובה לעשות זאת היא לקרוא את ספרו החדש של יעקב צ' מאיר "דרישות". מאיר מלמד ב"עלמא – בית לתרבות עברית" שבתל אביב ובישיבת "אורות שאול" שברעננה וכותב דוקטורט באוניברסיטת תל אביב. ספרו הראשון, גם ציפור(רומן), ראה אור ב-2012 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. והוא גם חבר טוב של בננו אריאל. יעקב צ' מאיר כתב את מדור "פרשת השבוע" במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בין השנים 2010­-2015, והספר הוא לקט מתוך הטורים שהתפרסמו באותה תקופה.

תאמרו ספרים רבים יצאו על פרשת השבוע, ומדי שבוע בשבוע נכתבים עוד ועוד, ומה יחודו של זה?

וכך אענה לכם – שיטתו של מאיר לאורך החיבור היא, כפי שהוא מעיד על עצמו היא "קריאה במדרשי חז"ל על סדר פרשת השבוע". אין הוא כאותם הדרשנים המעוותים עלינו את הכתובים, ויודע להבחין בין פשט לבין דרש, בין מקרא לבין תרגום. הוא מבקש לדון בדברי חז"ל, ולראות מה הביא אותם לומר את שאמרו, ומה רצו להחכימנו כשהצמידו מדרש לפסוק, על אף שאינו נצרך לעניינו. גם אבי מורי ה' יאריך ימיו בטוב, נוהג לדרוש כך את פרשת השבוע. מסיפורה של האמת שהושלכה לארץ בפרשת בראשית, ועד לעיני כל ישראל.

לצערי לא נזדמן לי לקרוא את הטורים כשהתפרסמו. אך כשהגיעני הספר, קראתי בו כל אותה השבת ולא זזתי מלחבבו. קראו, וישמח לבבכם.

 

====

בשנים האחרונות אני עוסק לא מעט במוסדות המכוננים בפועל את הקפיטליזם. מתוך מטרה להבין יותר  טוב כיצד העניין הזה פועל.  קוראים לזה "כלכלה תרבותית", או סוצילוגיה של הכלכלה ולצערי ענין חשוב זה לא נפוץ מספיק.  אני לא לבד כמובן, כך למשל אדם רז אומר כי המחקר הביקורתי מתרחק שנים רבות ממה שנקרא "לפי הלך הרוח בחוגים למדעי החברה (והרוח בחלקם), הבורסה והבנק כמכשירי ניצול חברתיים אינם עוד נושא שראוי ללמוד באקדמיה.

ברור, אתם אומרים תוך כדי פיהוק  מתמשך. זה משעמם נורא.

נכון, יענה לכם דניאל ברסלאו  אבל שימו לב, זה לא במקרה משעמם. דברים קורים בזמן שאתם קוראים את הפירוש החדש להגדה של פסח. והם מתחבאים מאחורי מה שנראה כשעמום –

ייתכן שדווקא מדעי החברה הטכניים ביותר, אלה שכמעט ואינם מעוררים מחלוקות, הם בעלי ההשפעה הפוליטית המשמעותית ביותר, ועל אחת כמה וכמה משום שהשפעתם הפוליטית נסתרת כל־כך מן התודעה.

אז אל נא תיפלו בפח, קרוא ספרים. וכדי שלא תצטרכו לחפש יותר מדי, אמליץ לכם על שניים.

לפני קצת פחות משנה יצא לאור בעברית לספרם המצוין של ענת אדמתי  ומרטין הלוויג "בגדי הבנקאים החדשים – בעיות בבנקאות  והדרכים לטפל בהן". הספר עוסק בבנקאות, והוא מותח ביקורת על מצב הבנקאות בעולם, והנזק ששיטות הפעולה הבנקאיות גורמות ליציבות העולם הכלכלי. היא גם מסבירה למה תחרותיות בין הבנקים זה לא בהכרח הדבר החשוב, ובטח לא הרווח על ההון, וכמה באמת כסף יש לבנקים וכמה ממנו הוא כסך של אחרים בכלל, ומה זה עלול לעשות לנו, וכבר עשה.

מה זה קשור אלינו, תשאלו. אה – זה קשור מאד. הבעיה עם הבנקים בעולם אינה העמלות, כפי שיש נוטים לחשוב, אלא מקומם המורכב בתוך המערכת הכלכלית. ניהול הסיכונים שלהם, והעובדה המצערת שבשיטה בה הם פועלים היום, כאשר יש גאות הם מרויחים, ובמשבר הציבור משלם. בבחינת היה קפיטליסט ברווחים וסוציאליסט בהפסדים. (ולא, אין לטיעונים הללו קשר לחבורה הקוראת לעצמה "התנועה לשינוי מוניטרי" ומסבירה לאנשים בצורה מתעתעת מה הם רוצים, ולא להוא שהולך ומטריד ילדים של בנקאים על לא עוול בכפם)

אבל גם אם יציבות העולם הפיננסי אינה הדבר היחיד שמטריד אתכם ברגע זה ממש, חלקו הראשון של הספר מסביר בצורה מופלאה ושווה לכל נפש כיד פועלים בנקים, מהו מינוף ולמה זה טוב, או רע. ואיך "אבא עשיר אבא עני" גרם להרבה מאד עניים שיהיו להם עוד ילדים עניים, ולהורים עשירים ילדים מאד עשירים.  אם תקראו את הספר הזה בתשומת לב, תבינו איך בנקים עובדים, למה לא לקחת הלוואות ולמה ב"חינוך פיננסי" לא מלמדים אתכם את הדברים החשובים באמת, בעיקר שכל העולם הכלכלי נגדכם, ולתועלתו.

הספר השני עוסק בחשבונאות, שכבר למדתם אצלי כמה היא חשובה לעולם, ועליה קראתי בספרו המרתק של קארתיק ראמאנה.
Political Standards: Corporate Interest, Ideology, and Leadership in the Shaping of Accounting Rules for the Market Economy

ראמאנה טוען כי פוליטיקה, אינטרסים תאגידיים ואידיאולוגיה הם הגורמים המשפיעים על עיצוב כללי החשבונאות של כלכלת השוק. ראמאנה מדבר בעיקר על דפוסי קבלת החלטות על תקינה בחשבונאות האמריקאית,אך הוא מקדיש חלק מעיונו גם לתקינה החשבונאית הבינלאומית ( IFRS).
באמצעות כמה דוגמאות הוא מראה כיצד מותאמת התקינה החשבונאית לצרכים הדיווחיים של מדינות ותאגידים, ומבחין בין העוצמות הפוליטיות של השחקנים ותוצאותיהם. דוגמה ראשונה גם אם אנקדוטלית, היא ציטוט מדברי מנהלים באנרון על הרצון לתרום למוסדות התקינה הבינלאומית במטרה להשיג השפעה. אנרון, כזכור הפכה לכינוי לשערוריות חשבונאיות, אך באותה עת היא נחשבה לפירמה מובילה ומכובדת. דוגמה משמעותית יותר היא שינוי שיטת רישום של נכסים במאזני בנקים בעיצומו של המשבר הכלכלי. בנקים אמריקאים קיבלו אישור להחליף את שיטת הרישום מ"שווי שוק" ל"ערך היסטורי" בגלל הנפילה החזקה בשווי השקעותיהם. יש הגיון חשבונאי בשתי השיטות, ולא ארחיב כאן, אך הנקודה המשמעותית היא שכל עוד עלו מחירי הנכסים, הם נרשמו בשווי שוק. עם הירידה בערכם חזרו הבנקים לחוף המבטחים של העלות ההיסטורית. בעקבות החלטת התקינה האמריקאית לחצו בנקים אירופיים על מוסדות התקינה הבינלאומית לאפשר גם להם לעשות כך על מנת שיוכלו להתחרות בתנאים שווים מול הבנקים האמריקאים.
ראמאנה טוען כי ההצדקה המרכזית לפרויקט התקינה הבינלאומית הוא רצונן של מדינות אירופה ליצור משקל נגד חשבונאי לדומיננטיות של התקינה האמריקאית. ומסביר כי לאחר כישלון הניסיון להרמוניזציה בין החשבונאות האמריקאית לתקינה הבינלאומית, הם שמו יהבם על צירופה של סין. לסין היה אינטרס כלכלי לפעול על פי התקינה הבינלאומית, כדי להקל על הפירמות שלה במאבקן בתביעות היצף. על פי הפסיקה המקובלת, שימוש בכללי חשבונאות בינלאומיים יכול להעיד על מחירם ה"אמתי" של מוצרים, כדי להראות שהם לא נמכרים במחירי הפסד. עם זאת, מאחר שהכלכלה הסינית אינה כלכלת שוק מלאה, ומוסדות רבים הם למעשה ישויות ממשלתיות, הדרישה לדיווח חשבונאי מלא על כל הישויות שבשליטת הממשלה והיחסים ביניהן, הפכה את הדיווח לקשה עד בלתי אפשרי. ומכיוון שמוסדות התקינה הבינלאומית רצו שסין תצטרף, הם הגמישו את כללי הדיווח לטובת הסינים. מה שפגע באיכות הדיווח החשבונאי וביכולת להבין מהן העלויות האמתיות של הישויות המדווחות.
הודו, לעומת זאת, לא זכתה ליחס מחבק כמו של סין. כאשר חברת טאטא ההודית התקשתה להתמודד עם כללי הדיווח על הלוואות במטבע חוץ, כללים שנוחים במיוחד לחברות אמריקאיות ואירופיות שבגלל חוסנו היחסי של המטבע שלהן אינן נזקקות להלוואות במט"ח, לא היה מי שישנה את התקינה הבינלאומית בשבילה. היא נאלצה להסתפק בכך שמוסדות התקינה ההודיים קבעו החרגה מכללי התקינה הבינלאומית לצרכיה.
כך או כך, מדגיש ראמאנה, הכללים נקבעים באמצעות משא ומתן בין שחקנים על פי צרכיהם הפוליטיים, האידיאולוגיים והכלכליים. "הציבור", אומר ראמאנה אינו נמצא שם. הוא רק משלם.

ראיון עם המחבר תוכלו לקרוא כאן

 

תזכורות

יש גם ספרים שיצאו לאור די מזמן,  ואפילו כתבתי עליהם בבלוג זה ממש. אך ליחם לא נס וטעמם לא נמר, ואני מבקש להזכירם כאן ועכשיו. הראשון הוא

אשה אחת הולכת לרופא שכתב ריי קלון – ספר עצוב ונורא ונפלא.

אישה אחת הולכת לרופא" שכתב ריי קלון ההולנדי, מספר על סטיין ואן דיפן ואשתו כרמן. הספר הוא רומן הבנוי על קורותיו של המחבר שאיבד את אשתו בגיל שלושים ושש. הסיפור מובא בקולו של סטיין, עובד בסוכנות פרסום, אוהד איאקס בכדורגל וחובב מוזיקה. שמות הפרקים הם ציטוטים מתוך שירים משנות השמונים של המאה הקודמת . סטיין אינו גיבור אציל מידות, דמות שלאורה תרצו לחנך את ילדכם הצעירים, הוא איש לא אמין במיוחד, עם חברים לא ממש מרשימים, וסגנון התבטאות לא ממש מכובד. עולמו הפנימי אינו עמוק ומה שיותר מטריד, במיוחד על רקע העבודה שאשתו גוססת היא נטייתו האובססיבית לניאוף. לפני המחלה ובמהלכה.

"מצבי רוח" שכתב יואל הופמן  עליו כתבתי–

"כְּשֶׁהַמִּלִּים בַּסֵּפֶר מְנֻקָּדוֹת, אַתָּה יָכוֹל לִקְרֹא אוֹתָן אַחַת אַחַת וְלִטְעֹם אוֹתָן עַל הַלָּשׁוֹן. חֲמוּצוֹת אוֹ מְתוּקוֹת.  הַבֵּן שֶׁלָּנוּ אֲרִיאֵל אוֹהֵב לְנַקֵּד. גָּם אַבָּא שֶׁלִּי (שֶׁהוּא כְּבַר בֵּן  יוֹתֵר מִשִּׁבְעִים) אוֹהֵב לְסַפֵּר אֵיךְ כְּשֶׁהָיָה סֶמִינָרִיסְט שִׁבֵּחַ אוֹתוֹ הַמּוֹרֶה הַזָּקֵן וְאָמַר שֶׁהוּא מְנַקֵּד כַּהֲלָכָה. אֲנִי לֹא מַכִּיר אֶת הַמְּלָאכָה. לֹא מֵבִין מָתַי הַשְּׁוָא נָח וְלָמָּה, וְלֹא מַכִּיר אֶת צִבְעוֹ שֶׁל הַסֶּגּוֹל"

(למקרה שטעיתם כמו חלק מהקוראים בפוסט המקורי, זה לא ציטוט, זו מחווה שלי)

===

חג שמח וכשר שיהיה לכולם. איש איש על פי מנהגו.