עד שתכלה רגל מן השוק

מה יש לך נגד "כלכלה שיתופית" שאלו אותי ידידי הותיקים. מה רק בגלל שהמנגנון הזה יוצר נתח ענק של כלכלה שחורה, לא מדווחת ולא משלמת מסים? בגלל שמי שגורף את הכסף מעבודתם אינו נושא בשום אחריות? אז גם. אבל לא רק. זה בגלל ההיגיון של השוק. ואנסה להסביר ולנמק מדוע הרעיון שכל אחד יהיה נהג מונית אם רק מתחשק לו, וימכור את הספה בסלון לצמד אורחים מזדמנים אינו מהפכה כל כך נאה.

זה לא יהיה קל, כי יש דברים שהפכו למובן מאליו. כולם יודעים אותם. וכשאתה מבקש להסביר שיש אפשרויות אחרות, אתה צריך להתחיל מהתחלה.

אז בואו נתחיל מההתחלה.

 

2011-03-25 09.58.24מה זה "שוק"? יש מקום כזה. כמו "מחניודה" או "הכרמל". תמיד היו מקומות כאלה. לפחות מאז ההיסטוריה המתועדת של העולם המערבי.  אבל במובן הרווח היום. השוק הוא מקום שיש בו מסחר. ו"מקום" לא חייב להיות רמי לוי.  כשמדברים על "שוק" במובן הכלכלי מתכונים לאוסף של עסקאות שיש ביניהן איזשהו קשר. ומדברים על מקום במובן הרחב, שהוא חיבור של כל המקומות שיש בהם סוחרים וקונים. נגיד "שוק ההון". אין מקום כזה באמת, ומדובר במערכות יחסים בין אנשים. אבל לא סתם אנשים, זו מערכת של קונים מרצון ומוכרים מרצון, שנפגשים לצורך עסקה. במקרים רבים, מדובר על עסקה יחידה בין אותם אנשים, וכל מטרת המפגש ביניהם הוא ביצוע הפעילות המסחרית. היא משלמת, הוא נותן. היא רוצה ומוכנה לשלם את המחיר, הוא מעדיף את הכסף. או את העז. המסחר הוא אלמוני, מנותק מהקשר. מוכר וקונה, קונה ומוכר. הקונה רוצה לקבל הרבה ולשלם קצת, המוכר רוצה למכור. והם נפגשים ומסכימים על מחיר ששניהם מרוצים ממנו. זהו "ההגיון של השוק".

אז נכון. יש דבר כזה שוק, ויש לו חלק משמעותי בהיסטוריה של העולם. אלא מה? התפיסה הזו של המסחר לא כל כך מדויקת. למעשה גם מסחר לא מתנהג תמיד לפי ההגיון של השוק. לא תמיד המוכר עושה זאת מרצון, והקונה גם. לפעמים אין להם ברירה. המסחר, בוודאי בהיסטוריה אבל גם היום לא מתבסס על עסקה אחת של קונה ומוכר שנפגשים רק לצורך העסקה הזו, אלא על מערכות יחסים ארוכות טווח.

ובכל זאת, נפוצה מאד ההרחבה של מושג השוק לתחומים אחרים. כמו "שוק הנישואין". או "שוק העבודה".  יש כאלה שמשתמשים בו דרך אגב, כי ככה כולם אומרים. אחרים מתכוונים לזה ברצינות. הם יסבירו לך – הכול שוק. אנשים קונים ומוכרים. ראיתי אפילו ספר, שאני מודה – השלכתיו בחרפה מאחורי גווי על שום שכתב כך, בזו הלשון ממש:

אפשר לראות בדת מוצר צריכה.

מי אפשר, מה אפשר, שאלתי בחשש. והוא ממשיך:

הציות לנורמות ולמנהגי הפולחן מסב לאנשים סיפוק – או 'תועלת' בשפת הכלכלנים. הציות לנורמות אלה טומן בחובו עלויות מסוימות (בשל הזמן שמעבירים באתר הפולחן, במקום לעסוק בפעילויות אחרות. התרומה לאחזקת הכנסייה, המסגד או בית הכנסת. או המגבלות על התזונה). אם העלויות נמוכות יותר מהתועלת שבמניב הציות לנורמות, ימשיכו אנשים  לציית לנורמות. אם העלויות יחרגו מעבר לתועלת, יהיו אלו שיעדיפו להשתייך לדת אחרת, או לא להשתייך לדת כלשהי.

ההיגיון של השוק הופך את כל יחסי האנוש ליחסים מסחריים, על פי הגיון מסחרי. וזו טעות, כי מערכות היחסים האנושיות הן מורכבות בהרבה מזה. מערכת מסחרית היא רק חלק מטווח ההתנהגויות האנושיות. אנשים מגדלים ילדים, אתם יודעים. הם לא הגיעו לעולם בפעולה יחידה של קונה מרצון ומוכר מרצון. ולא, דמיון איננו זהות. נישואין, על אף ההיבט החוזי שבהם אינם רק "הסכם לאספקת שירותי מין בלעדיים וטיפול בצאצאים וכביסה" לא כל מערכת יחסים בה מישהו נותן לאחר משהו היא יחסים מסחריים. שכן קרוב אינו "סוחר בשירותי שכנות" וחברות טובות אינן קשורות אישה לרעותה ב"הסכם משתמע לאספקת שירותי האזנה לצרות, כולל חבילות טישו במידת הצורך" ואנשים לא שולחים לילדיהם שהיו לאנשים חשבון עבור כל ההוצאות, בצירוף עמלה ודמי שירות. אי אפשר לקנות אהבה, ואתם בעצם לא מעוניינים בכך. האם הייתם רוצים לשלם מאה שקלים לכל מי שבא למסיבת יום ההולדת שלכם?

הכשל הוא הערבוב בין יכולת הבחירה האנושית למנגנון של השוק. אנחנו כבני אדם ניחנים ביכולת להעדיף ולבחור בין חלופות שונות, במידה כזו או אחרת של הצלחה. אך בחירה אינה זהה למנגנון השוק הקפיטליסטי, אלא להפך. השוק הוא מקום שבו יש ביטוי מסוים לבחירה. הפיכת כל פעילות אנושית שיש בה ממד של בחירה לפעילות של שוק, היא  טעות תפיסתית וניסיון להצדיק שיטה מסוימת של קבלת החלטות ולא אחרת. כמו שנכתב בספר דברים, משה נואם לפני קהל עדת בני ישראל ואומר – הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּווֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. משה רבנו אינו מציג את סחורתו למכירה בפני לקוחות מעוניינים ומקווה שיקנו את מה שהוא מוכר. ההיגיון של השוק מציג את הכול כסחורה המועמדת לבחירה, שאין לה שום יתרון חוץ מהערך והסיפוק שהיא משיאה לאנשים הקונים אותה.

כלכלנים  ותומכיהם רוצים להפוך את מערכת יחסי העבודה ל"שוק התעסוקה". ולא, אין כאן תיאור של המצב, אלא הבניה שלו. מערכת היחסים בין עובד למעסיק אינה מסחרית. לא צריך להיות מרקסיסט, או מרקס בעצמך כדי להבין שה"מוצר" שהעובד "מוכר" אינו סחורה באותו מובן שקילו עגבניות הוא סחורה. הצגת מערכת כ"שוק" גוררת ממילא טענה שהיא צריכה להתנהל כמו שוק. ולכן, אם נדבר על "שוק העבודה" למעסיק אין שום מחויבות כלפי המועסק. ואם יש לו אפשרות לפטר את כל הוותיקים ולהגיד לעובדים  הצעירים"אני רוצה לראות פה אנשים כמוכם, עם שיער שחור, ולא אנשים עם שיער לבן" אז כל הכבוד לו. כי הוא קנה אותם בזול.

מה שמכונה "הכלכלה השיתופית" אינו אלא מנגנון ערמומי להסחרה של מערכות היחסים בין בני אדם. הכול הופך למסחר, ואין חיים שאינם שוק. אם פעם הייתה הפרדה בין נהג מונית, שהיחסים שלך איתו היו מסחריים וממוקדים, אתה שילמת לו כסף ותמורה קיבלת סיפורים וחכמת חיים בנסיעה ארוכה, היום כל אחד יקח נוסעים באוטו שלו תמורת כסף. את הדירה ישכיר לפי ימים, ומחר אני אקנה מכם זמן שיחה, כדי שתבואו לדבר איתי ליד עץ האלון.
וזהו החזון הניאו ליברלי של הפיכת כל מערכות היחסים לשוק. וכפי שאמרתי, יש לא מעט אנשים שאפילו לא מסוגלים להבין שהשוק, ויחסי שוק, הם רק סוג אחד של מערכת יחסים. לשיטתם .זו הפחתה בערכה של האנושיות אל כוכב של סוחרים. כל מרכיב בחיים הופך למשהו שאפשר וצריך לסחור בו. כל הזמן. ביום ובלילה. אין הפרדה בין הנתח המסחרי של החיים, לבין כל דבר אחר.  וכולנו צריכים לקנות ולמכור, למכור ולקנות. כי הכל סחורה.