כמה מלים על המשבר ברשת הסופרים מגה. אז אנשים אומרים, מה לעשות – יש עסקים שלא מצליחים להיות תחרותיים ולכן דינם להסגר. רק ככה ננצח את יוקר המחיה וזה מראה שהשוק עובד. יכול להיות שהם צודקים, אבל כמו תמיד, הסיפור מורכב ויש בו כדי ללמדנו על הליכותיו של "השוק החופשי" ומה שהוא עושה לאנשים אחדים, ומה קורה לאחרים. בואו נגיד שיש לכם שלש חנויות שמוכרות דברים שאנשים צריכים. החנויות בבעלותכם, אתם קונים סחורה במאה שקל ומוכרים אותה במאה ועשרים. מההפרש אתם משלמים חשבון חשמל ומשכורות לעובדים והכל טוב ויפה. אם משום מה התחרות מתגברת אתם מוכרים ב. 119.90 ועושים מבצעים וממשיכים לחיות איכשהו. אלא מה? ככה לא עושים עסקים. היום מקימים חברה. ומנפיקים אותה בבורסה ומוכרים את המניות. או שקונים חברה בבורסה. אבל "קונים" בדרך כלל משמעותו מחזיקים באחוז מסוים שמאפשר לכם לעשות בחברה כחפצכם, בלי לשאול את שאר השותפים. ואז, יושבים וחושבים מה לעשות. והנה תעלול. מפרקים את החברה לשתי חברות. הראשונה, תחזיק בבעלותה את נכסי הנדל"ן. השנייה תהיה ה"חנויות" בלבד. וחברה א' תשכיר את השטח עליו יושבות החנויות לחברה ב'. שטח שעד היום היה בבעלותה. עכשיו, החברה שיש לה רק חנויות, תלויה לא רק במצב השוק התחרותי, אלא גם במצב שוק הנדל"ן. אם מחירי השכירות עולים, הרווחים שלה מצטמצמים. ואם שוק המזון קשה, אז מה לעשות. החיים קשים. הספקים יקבלו פחות, העובדים יפוטרו ואולי החברה גם תפשוט רגל. והחברה השניה תחזיק מעמד ואף תפרח. ככה בעצם מעבירים כסף מכיס לכיס. והנושים למיניהם מביטים ועיניהם כלות. אבל, זה לא מספיק לכם. אז כשאתם עושים את הפירוק לשתי חברות, אתם מראים רווח חשבונאי, ולוקחים אותו לעצמכם (קוראים לזה "חלוקת דיבידנד") ומשאירים את החברה בלי נדל"ן ועם הרבה פחות כסף. אה, ואם כל זה עדיין לא מספיק, אתם מנצלים את העובדה ששתי החברות בבעלותכם, ודואגים לכך שהחברה שמחזיקה את החנויות תשכור את החנויות מהחברה האחות שמחזיקה את הנדל"ן במחיר גבוה מעבר למחיר השוק. ככה ליתר בטחון..
.
אפילוג:
מטרתי בפוסט הזה, כמו ברבים אחרים שאני כותב פה הוא לספר לאנשים שלא קוראים דה מארקר או גלובס, מה באמת קורה. הכל חוקי ומותר. כלומר כמעט. ויש כאלה שחושבים שפירוק חברות לחלקים מלאכותיים היא יעילות עסקית למופת. זהו המובן מאליו בעולם העסקי, ונעלם מהשיח הציבורי הכללי.
חוץ מזה, אני חושב שמגה היא דוגמה להשמדת ערך וניצול לרעה של מעמד בעל שליטה ולא ליעילות כלכלית.