נראה לי שלכל אחד שהיה פה בקיץ 2011 יש דעה על מה שקרה. למי שהיה בחו"ל, בפתח תקווה או שסתם היה עסוק אזכיר כי בקיץ ההוא יצאו המוני בית ישראל לרחובות. נטו אוהלם בשדרות והניפו שלטים בכיכרות. "המחאה החברתית" קראו לזה, והעם דרש (בקצב אחיד) צדק חברתי. ומאז זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה חלפו ועברו על הארץ אך נראה שהעניין בנושא לא תם.
הבעיה המרכזית בכתיבה על "המחאה החברתית" היא שאין הסכמה מה בדיוק היו התכנים של המחאה. גם בין מחולליה וכמובן בקרב מבקריה. מזמן לזמן מתפרסמות כתבות ומאמרים "מה באמת" וגם בזמן ההפגנות עצמן היו לא מעטים שניסו להגיד מה הוא צריך לרצות. גם אני לא יודע, מה בדיוק רצו המפגינים, והעם, מאחר שלא חקרתי זאת. אני גם מנסה לא להגיד לאנשים אחרים מה הם צריכים לרצות. כך או כך נראה לי שהיו שם כמה דעות, באותה ככר ממש. היו כאלה שחשבו שזה יהיה הקיץ של אביה (ספיבק) ועולם ישן עדי יסוד נחרימה. אחרים רצו רק שיהיה קצת פחות גרוע. קפיטליזם זו השיטה הכי פחות גרועה, הם אמרו, רק נעשה שתהיה אפילו פחות גרועה כך שיהיה לנו עוד קצת כסף לקנות כמה דברים.ועדיין הדעות חלוקות מה רצה העם, מי העם הנ"ל ומהו בכלל הצדק החברתי הנכסף. יוסי יונה בא לספר לנו את גרסתו לסיפור שעוד לא נגמר בספרו "סדקים בחומה – המחאה החברתית ושובם של הברונים השודדים" שיצא ממש עכשיו בהוצאת כתר. המחבר היה פעיל במחאה עצמה, וגם היום הוא פוליטיקאי פעיל. ולכן אפילו שיש המון עמודים של ביבליוגרפיה, זה לא כמו לקרוא אתנוגרפיה על חיי התימנים בפולין. ניסיתי להשעות את דעותי, ולקרוא את הספר במנותק מהעובדות הללו. זה לא ממש הלך, כפי שתראו. 
תחילת השליש הראשון היא מסה פוליטית סדורה וכתובה היטב המציגה את עמדתו של יונה בתחום הכלכלי. טקסט שמרכז בצורה הולמת את הטענות על המפנה הפוסט קיינסיאני, המכונה גם "קפיטליזם ניאו ליברלי" בפי מתנגדיו, ו"קפיטליזם" סתם אצל תומכיו. יוסי יונה, על אף שהוא ער לביקורת אפשרית, מנסה לקשור את תכניה של המחאה למחאה גלובלית המתריסה כנגד הקפיטליזם הניאו ליברלי. בהמשך הספר יוסי יונה עוסק בהרחבה במתחים הפנימיים בתוך המחאה החברתית בישראל, ובעיקר עם השאלה האם צריך לקשור את תכני המחאה לעמדות בתחום הסכסוך הישראלי ערבי, ופוליטיקה של זהויות. הוא מתמודד בהצלחה כזו או אחרת עם הטענה שמדובר ב"מפונקים" שרואים את העולם בגובה ההקשר החברתי המצומצם שבו הם חיים. יש גם הערה על מקומה של הציונות הדתית במחאה, טיפה משונה כי ההוגה שהוא בוחר לצטט הוא אמיר וויטמן, שעמדתו לגיטימית כשלעצמה, אבל קשה לראות אותו דווקא כמישהו משפיע על החברה הדתית לאומית. אחרי כל זה יונה נח קצת ומיד נוטש את היקום המוכר ונוסק אל הגות תיאורטית. הברמס, פוקו, ג'אדט וכל שאר החברים בסגנון תיאוריה וביקורת לייט. הספר מסתיים במחשבות על מה שראוי שיהיה, סולידריות וציונות. (איך לא). הספר קריא וזורם ברובו אך סובל מבעיות עריכה, נראה שלא הספיק בצקו להחמיץ. נראה לי שסיכום טוב לספר כולו יהיה משפט אחד מעמוד 116 שאוציא אותו מהקשרו:
כפי שאפשר לראות, דברים אלה לא שיקפו במדויק את המחאה החברתית ואת האתוס שלה, אלא היו יותר בבחינת משאלת לב שאלה יהיו פניה העתידיים.
ואם כבר הקשר אומר כי אי אפשר לנתק את הספר הזה מההקשר הפוליטי הקונקרטי, אבל אין בכך פסול. אני חושב שהערך של מסה כתובה היטב הוא לפחות כמו וידיאו ויראלי, לא ככה?