פוסט שמחת תורה

כמה מלים משלי על פמיניזם דתי, ברשותכן:
1. לתנועה הפמיניסטית יש היסטוריה, אבל אין בעלת בית. אין אגודת הפמיניסטיות הרשמית, וכל מי שרוצה ליטול את התואר יכולה לעשות זאת.
2. החיים הם לא קבוצת פייסבוק.
3. אני חושב שבכל קבוצה אידיאולוגית יותר חשוב לברר מה התוכן של העמדה שלך, מאשר להתקיף את יריבך האמתי או המדומיין.
4. על אף האמור לעיל, מנקודת מבט פילוסופית והיסטורית העמדה הפמיניסטית הדתית היא עמדה שקשה מאד להגן עליה, וסובלת מחוסר קוהרנטיות אינהרנטי.
5. קוהרנטיות היא אובר רייטד.

ועכשיו בהרחבה:

היסטוריה

אנדרו אדגר ופיטר סדג'וויק, בספרם המצוין "לקסיקון לתיאוריה של התרבות" מגדירים כך את הפמיניזם:

בלבו של הפמיניזם ניצבת האמונה שנשים כפופות לגברים בתרבות המערבית. הפמיניזם מבקש לשחרר את הנשים משעבוד זה ולכונן את החברה מחדש באופן שיימחה את הפטריארכיה וייצור תרבות המכילה בתוכה באופן מלא את מאווייהן וכוונותיהן של נשים. קיים מגוון רב של תיאוריות פמיניסטיות, אך כולן חולקות יעדים אלה. הן נחלקות, עם זאת, בהשקפות שיש להן אודות דמותה של חברה נטולת שעבוד נשי ובאסטרטגיות המשמשות אותן להשגתה.

כמו כל הגדרה של תופעה אנושית, היא לא יכולה ללכוד בכמה משפטים את כל המגוון והעושר. אך נראה לי שזה תיאור הוגן של הפמיניזם כתפיסה רעיונית וכקבוצות שונות שפעלו ופועלות תחת מטריית הפמיניזם. היא מוגדרת מספיק טוב כדי לכלול בתוכה את היסודות אליהם מתנגדים אלה שאינם רואים את עצם כפמיניסטים. ההגדרה גם רומזת לגוונים הרבים, שלעתים המחלוקות הפנימיות ביניהן חריפות מאד.

אך הפמיניזם אינו כנסיה, ואין לו אפיפיורית ומועצת חשמנים. וכל אישה (ויש שיאמרו כל אחד ואחת) יכולה לבוא ולהגדיר עצמו כפמיניסטית, לדרוש דרשות להקהיל קהילות כחפצה. חופש ביטוי, אתם יודעים.

פייסבוק

facebook הוא שמו של אתר ברשת האינטרנט, שזכה לפופולאריות רבה בסוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, ובתחילת העשור השני. יזמי האתר כינו אותו "רשת חברתית", שעד אז שימשה כמטאפורה סוציולוגית למערכת הקשרים החזקים והחלשים שבה נמצא אדם בתוך החברה. תומכיו נוטים לייחס לאתר זה השפעה רבה על החיים החברתיים לחיוב ולשלילה. ישנם כאלה שאף טוענים שמהפכות נוצרות שם. בנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים, קשה לחזות האם האתר כבר מעבר לשיא, או שעתידו עוד לפניו. למרות תחזיות קודרות הנשמעות מעת לעת לא סביר להניח ש Facebook יחליף באופן מלא את הרשתות החברתיות, ואת מגוון הפעילויות המתרחשות בסביבה החברתית.

אני ואתם

טענה זו, בניגוד לשתי הקודמות, היא קביעה נורמטיבית ולא תיאור מצב קיים. אני חושב שלעולם הרעיונות והדעות ייטב אם אנשים יריבו פחות וישמיצו פחות את חבריהם, ויתעסקו יותר במה שהם עצמם חושבים אומרים ועושים. בעיני עדיף, ומעניין הרבה יותר לשמוע ממאן דהוא במה הוא יהודי, או נוצרי, או מוזיקאי, מאשר לשמוע הרצאה שלמה על ההוא שלא באמת מאמין, על הנצרות הלא אותנטית של האחר ועל המוזיקאי הפופולארי שהתמסחר וכבר אינו אמן אמתי.  אמנם, הגדרה עצמית אל מול תנועה אחרת היא נוחה, ובמקרים רבות גם נעימה מאד אך היא עלולה להטות את הדיון לדקדוקים משונים ולפעמים לעקר אותו מתוכן. כמו בקטע המופלא של מונטי פייתון על

The People's Front of Judea

חוסר קוהרנטיות אינהרנטי

פמיניזם דתי הוא בלתי קוהרנטי מבחינה פילוסופית והיסטורית. ואני מתייחס בדברי לפמיניזם יהודי, מוסלמי, ונוצרי. אני לא בקי בדתות אחרות מספיק כדי לחוות דעתי. חוסר הקוהרנטיות נובע מהעבודה שעיקרי הדת, לפחות כפי שפורשו עד לא מזמן, הם פטריארכליים במובן העמוק. גם אם ננסה לפרש מחדש את המקורות, או את העמדות הדתיות, אי אפשר להתחמק מכך. לא משנה מאיזה צד של המתרס את נמצאת, הפטריארכליות שזורה בתוך התפיסות הדתיות, הפרקטיקות והמנגנונים שלהן. ממש כמו החברה הכללית. פמיניזם דתי יסודו במתח שבין קבלת העקרונות הפמיניסטיים המתריסים כנגד הפטריארכיה וקוראים לשינוי, מול רצון לשמר את המסגרת הדתית. חשוב לי להבהיר שזה לא ציון לשבח או לגנאי, אלא מצב הדברים העובדתי כפי שאני מבין אותו.

הערכת יתר לקוהרנטיות

ד"ר טלי ברנר שהיא ידידה ותיקה, היסטוריונית ופעילה פמיניסטית דתיה כותבת כך במאמרה – "הפמיניזם הדתי: התחלות וכיוונים":

דומה שהצירוף "פמיניזם דתי", בייחוד בהתייחסותו לפעילות פמיניסטית בתוך מה שמכונה היהדות האורתודוקסית, מכיל בתוכו ניגודים כה חריפים, עד שפמיניסטיות לא דתיות או דתיים שאינם פמיניסטיים נוטים לשלול את עצם אפשרות קיומה של תנועה כזו. ובכל זאת, הפמיניזם הדתי קיים כבר כמעט ארבעה עשורים, ומזה שני עשורים הוא מתפקד כתנועה מאורגנת וממוסדת.[…] בחירתן של נשים דתיות שלא לוותר על המחויבות הפמיניסטית – או הבחירה של נשים פמיניסטיות לא לוותר על האמונה הדתית – אינה פשוטה או מובנת מאליה, אך רוב הנשים הפעילות בפמיניזם הדתי רואות בכך כורח חיוני והן מסרבות לוותר על מרכיבים חשובים אלה בזהותן ותודעתן. מהניסיון העיקש הזה צמח הפמיניזם הדתי, שקורותיו טרם הועלו על הכתב.

(המאמר המלא – קובץ PDF)

לפני שנים, אני הייתי בסוף התיכון, הוקרן סרט עם הריסון פורד, שנקרא "העד". בסרט, הריסון פורד נקלע אל חברי כת האמיש האמריקאים. קצת יריות וכאלה דברים, אבל מה שתפס את תשומת לבי הוא ההצעה של הריסון לאשה צעירה, לעזוב את האמיש וללכת אחריו. היא,למרות חיבתה אליו, ולמרות הקושי שלה עם החברה, מחליטה להישאר. לא הבנתי את זה אז. למה היא לא קמה והולכת? מי מכריח אותה להישאר? זה עולם חופשי. ובאותה רוח חשבתי שהפמיניזם הדתי משלה את עצמו. לא בגלל שאני לא מסכים עם הרעיונות הפמיניסטיים,  עוד מנעורי אני מזדהה עם הפמיניזם. חשבתי שהפערים שהפמיניזם מנסה להתמודד איתם הם עמוקים ובלתי ניתנים לגישור. הייתי אז צעיר וחשבתי שהרבה מאד אנשים משלים את עצמם, ואם רק ישבו ויקשיבו לי בסבלנות כשאסביר להם את זה, הם ישנו את דעתם וילכו לעשות דברים מועילים אחרים. הטעות המשמעותית שלי הייתה חוסר היכולת שלי להבין מקרוב את הניסיון הקשה הטמון ברצון למתוח את הגבולות, ולהישאר בפנים. היה זו חוסר יכולת, שלי, לראות את הקרע שיכול לחוש מי שבוחר לצאת לגמרי ולנטוש את מולדתו הרעיונית, את הסביבה והחברה בה חי וגדל. הריסון פורד יחזור לעולם שלו, ובת האמיש תשאר שם. עם כל הקושי והביקורת שיש לה.

אסיים בציטוט מתוך "שמחת תורה בתפילת הנשים"כותרת שאפשר לקרוא אותה בשני טעמים, שכתבה בבלוג שלה ד"ר חיותה דויטש ידידה ותיקה, סופרת ופעילה פמיניסטית דתיה:

דבורה שמובילה את ההקפה הראשונה מספרת על רגעים של התחלה וסוף שנפגשו להם ליד מיטה של חולה. אסתי שהובילה את ההקפה השנייה דיברה על הגשם, החדש והישן שבו. שלומית דיברה על תוהו ובוהו של חידוש והתחלה, ועל רוח אלוקים שמרחפת על פני המים. טליה שנפרדת מקהילתנו אחרי שנים רבות, דיברה על התחלות חדשות וגעגועים ישנים. שמענו אותן,  ורקדנו. מנסות להדביק את לוח הזמנים הדחוס. לא יודעות אם לרצות שהדיבור יתארך או הריקוד. הזווית האישית כשהיא משולבת בדברי התורה, היא החידוש שלנו, לא רק בשמחת תורה, גם בלימוד הקבוע של פרשת השבוע, מדי שבת. הנושא שבחרנו השנה הוא חדש ימינו כקדם, נושא קצת פרדוכסלי בפיהן של קבוצת נשים שמבקשות להן תפילה משל עצמן. לא בדיוק כקדם.