לא הבטחנו יונה

ארד אקיקוס כותב בפייסבוק:

ג'ים בוטרייט מניף את גביע אירופה, 1981
תצלום אילוסטרציה של ג'ים בוטרייט (מקור: לע"ם)

נסו להיזכר בסבא וסבתא שלכם, דור המייסדים של המדינה, מייבשי הביצות. אלה שבנו כבישים בידיים וקנו לנו זכות כמדינה לגיטימית בעולם. איכשהו, במין עיוות היסטורי, התפיסה שלנו את דור הבנים, בני ה-45 – 65, מקבילה כמעט לזאת שיש לנו על דור המייסדים – אנחנו מעריכים אותם על הדרך שבה בנו את המדינה, ובזיכרון הקולקטיבי יש קשר ישיר בין הישגי הדור המיתולוגי להישגי דור הבנים שלו.

…….

דור הבנים, שהיו אמורים להמשיך את דרכם של מייסדי המדינה, התנהגו כמו חבורה של פרזיטים במשך שלושים שנה – הם עמדו מהצד, וראו איך אזרחי ישראל נבזזים, נאנסים ומושפלים על ידי החזקים מהם, ולא עשו כלום כדי לשנות את זה. הם ראו את הטייקונים גונבים את משאבי הטבע, הכלכלה והחברה, ולא אמרו דבר. ראו ממשלות מושחתות משתכשכות בכסף שלהם, ובמקום להילחם בחזרה, השפילו את הראש והמבט. הם ראו את הבנקים רודפים את החופש שלנו בברוטאליות, ולא ניפצו אפילו שמשה אחת. הם, שראו את העניים הופכים לעניים יותר, את העשירים לעשירים יותר, ואת מעמד הביניים מנושל מנכסיו, השתתפו בפשע הגדול מכולם, ולא הגנו על הצאצאים שלהם – הם ראו את השחיתות, הקומבינות, הגזל הסקטוריאלי, וחינוך לחזירות חסרת מעצורים – והם יושבים עכשיו בבית ומספרים לילדים שלהם שככה העולם מתנהל

וכן על זו הדרך. תקראו שם.

ובכן. עכשיו אני כמעט בן חמשים. והילדים שלי הם כבר אנשים, ולכן אני מצעירי הקבוצה שהוא מכנה אותה "דור ההורים" ורואה את עצמי מוסמך להגיב בשם ההורים.

הגעתי לשוק התעסוקה טיפה אחרי הימים ההם שהבורסה נפלה וכולם קפצו מהגג.  והיתה תכנית הייצוב, ולא, לא ליקקתי דבש. והיום אני עובד מדינה ("המחוברים" של רולניק? זה אני) ראיתי על בשרי את השינויים בשוק התעסוקה ובכלכלה העולמית. הייתי פה כשהמציאו את המע"מ, ושילמו הרבה יותר מסים מהיום. אז לא כל כך הבנתי את מה שאני מבין היום. את עלית הקפיטליזם הניאו ליברלי. את רוח הבלהות של מרגרט תאצ'ר שמהלכת עד היום בכל אירופה, ואת תפיסת העולם של רונלד רייגן. לא הכרתי את תעלוליו של מילטון פרידמן בדיקטטורות בדרום אמריקה, לא ידעתי מי זה פרידריך האייק, ולא הבנתי מה קשור ג'רמי בנתאם למחיר הלבן במכולת של חיים.

כשקורים תהליכים היסטוריים, אנשים שנמצאים כשהם קורים לא תמיד מסוגלים להבין אותם ולצפות את תוצאותיהם. את אלה המכוונות ובוודאי את אלה שאינן מכוונות. המצב הכלכלי השתנה במובן העמוק. ורובו בגלל תהליכי מאקרו, ולאו דווקא בגללנו. התהליכים העולמיים האלה קרו בכל מקום. ובמיוחד פה. בלי דיון ציבורי ובלי שאף אחד הבין את תוצאותיהם. זה נשמע נפלא. ליברליזציה במטבע חוץ. מי לא אוהב ליברליזציה? חופש לבחור. מה יותר טוב מזה. ומשם זה המשיך. (אם אתם רוצים לדעת עוד על מה שקרה, יש את הספר המצוין של ידידתי תמר בן יוסף. וגם אמיר בן פורת כתב על זה. )
ויש גם את הענין  עם תרבות הצריכה. רמת החיים שעולה ועולה. אנשים רוצים יותר, וקונים עוד ועוד. גם את זה לא המציאו פה. ולא ממש קשור אלינו.  ורק שתדעו, פעם הייתה הרבה יותר שחיתות פוליטית. ואז לא היה יאחב"ל שיחקור. והדברים היו נסגרים בשקט, כמו שצריך. (גם על זה יש ספר, אם תרצו לקרוא).

ועכשיו הוא לא מרוצה. אז בבקשה, תעשה מה שעשה הדור של ההורים קצת לפני מלחמת יום כיפור ואחריה. תפעל כדי לשנות את המציאות.
בתוך התקופה הזו שהוא בז לה כל כך היו כמה קבוצות משמעותיות שהשפיעו על החברה בישראל באופן דרמטי. לא כולם אוהבים את התוצאות, אבל בוודאי איאפשר לומר שהם "עמדו מהצד" ונתנו לדברים לקרות. אני מתכוון לגוש אמונים שהצליחו לשנות באופן משמעותי את המפה, ול"שלום עכשיו" שהובילו את השיח הציוני למקום אחר ממה שהוא היה. אני מדבר על הפנתרים השחורים וחבריהם ששינו את השיח, שאז נקרא "העדתי". להם בוודאי לא תוכל למכור את ההבלים על "הדור הזה קיבל מהמשטר את הכבוד המגיע לו". הם פעלו מתוך מחויבות, והשפיעו בתוך הכנסת ומחוצה לה.

בשנות השבעים הייתי רק ילד, ולא אקח קרדיט לעצמי על כל אלה, וגם לא על מבצע יונתן ולא על הניצחון המופלא באירוויזיון אבל בחייאת אדון אקיקוס. תפסיק להתבכיין.

====
( בדבר אחד אני  מודה שהוא צודק בביקורת על דור ההורים, ואני מקווה שהילדים שלי סולחים לי שתמכתי במכבי תל אביב כשניצחה את מובילג'ירג'י וארזה).

3 Comments

  1. צודק. ומעבר לזה (אני מעט צעירה ממך, ילידת 1968), כשקרתה פתיחת השוק המסיבית בשנות השמונים, ימי ארידור, זו היתה פתיחה מקבילה של הדמיון האזרחי, של האפשרויות התרבותיות והמעשיות, של מוצרי צריכה ופנאי שלא היו קודם. כל זה לווה באינפלציה המסחררת ובנטייה חזקה לימין כלכלי (בתוספת מלחמה טראומטית, נאומים דמגוגיים שיצרו סערה בעם והמון תזוזות פוליטיות). אז לך תדע ממה להתגונן קודם. קודם קיבלנו את הווידאו הזול, כלא מאמינים, ואחר כך רק יכולנו לעצור ולחשוב מה זה עושה בעצם. קשה להסביר את זה למי שגדל בסביבה רב ערוצית ומעולם לא צפה בתוכנית שירי עם בשחור לבן כאופציה היחידה.

    השינוי נעוץ גם בחוזה בין האזרח לבין מדינתו. פעם היינו ילדים אוהבים וצייתנים – די בצדק! המדינה דאגה לנו. הורינו (עולים ותיקים ממדינות ערב, במרכז הארץ, עם השכלה בסיסית מינוס) הצליחו להתפרנס ולחסוך גם אם לא היו מקושרים, החזירו די מהר תשלומי משכנתא ולא פחדו מאובדן הפנסיה שלהם (ובנוסף גם הצליחו לישון צהריים לא פעם). המורים היו ברמה גבוהה יותר, מקומות העבודה היו מאורגנים יותר. היום, כשהמדינה התנערה מאחריותה לאזרחיה, אבל עדיין מנסה לשמור על סמכות ויד ברזל – גילינו שאנחנו אזרחים נרגנים וחשדנים לגבי השמירה על זכויותינו. לך תסביר לאנשים שפעם לא היה צריך להפגין מול משרדי ביטוח לאומי, כי מה שמגיע לך – קיבלת (שילמת המון, וקיבלת כשצריך). כמובן שהיתה גם שחיתות בצמרת ופנקסים אדומים (להוריי לא היה כזה), ואפליה של מי שהצליח להיפטר מהמבטא המזרחי מול מי שלא הצליח, ועוד הרבה. נו.

    השאלות שכעת מטרידות הרבה דמוקרטיות ליברליות הן איך לשמור על הפתיחות הכלכלית והתרבותית ועדיין לא לרמוס לגמרי את מדינת הרווחה ואת האחריות של המדינה כלפי אזרחיה. האיזון הופר בצורה גסה מדי, ובישראל גם נוטים להשתין אותו מהמקפצה בצורה מקוממת מאוד. הוא חייב לשוב על כנו כדי שהאמון של האזרחים במדינתם ישתקם.

  2. קשה להיות אופוזיציונר: ראש הממשלה אינו "משלנו" אלא משלהם, אנחנו צודקים אבל "הם" קובעים את החוקים, העם נגדנו למרות שאנחנו רוצים להאמין שהוא איתנו ואיכשהו בדרך מקרה "הם" זכו בבחירות..
    יחד עם זאת יש גם כמה יתרונות, ואחד הגדולים הוא שאפשר להיות "צודקים" מבלי לשלם מחיר על כך: יהיה מה שיהיה, בעוד 20 או 30 שנה, ברור שפה ירצחו מישהו, שם יהיה פיגוע, יחשפו איזו שחיתות, תהיה מצוקה ויהיה סבל; ואז נוכל לזקוף את החזה ולומר "אבל אנחנו אמרנו ש..": דרשנו לסגת לגבולות תוכנית החלוקה, לתת דיור ציבורי בחינם לכל דיכפין, להוריד לתשובה את המכנסיים, להפציץ את איראן, לבטל את מס ההכנסה, לצמצמם את גודל הכיתות ל-10 תלמידים, תחבורה ציבורית חינם, לחפור תעלה שתזרים חשמל מהים התיכון לים סוף; ולא הקשיבו לנו ותראו מה קרה!

התגובות סגורות.