הפולמוס חלק ב

תקציר הפרק הקודם

בפרק הראשון סיפרתי על הרב זיני שאמר כי מדובר ב"כפירה בתורה שבכתב, וכפירה גדולה יותר לאין ערוך בתושבע"פ", והרב אבינר שאף הוא לא חסך בביקורת והוסיף שמוטב לתלמידים שילמדו אצל ש"ס, וייחל לביטולה של הגזרה הרעה". פתחתי במיפוי חלקי של תמונת המצב של מה שמכונה "הציבור הדתי לאומי". טענתי שיסודה של המחלוקת טמונה ההבחנה בציר "הקו" אל מול "הגוש". מאחר שהמעורבים המרכזיים בוויכוח הם אנשי "ישיבות הקו" ורבניהם, אל מול ישיבת הר עציון ובנותיה. בתווך, שלא בטובתה, נמצאת המפמ"רית ללימודי תנ"ך – ובצד, חלקם משתתפים וחלקם שותקים – כל השאר. קיבלתי לא מעט תגובות לפוסט. נקודה מרכזית שהתרעמו עלי רבים היא החיבור שעשיתי והכנסתי תחת כנפי "הקו" את ישיבת מרכז ובנותיה, יחד עם "הר המור" . אני סבור שהחלוקה הזו אינה מהותית, ומקווה שאצליח לשכנע את קוראי.

אז על מה מתווכחים?

סערות בענין תכניות לימודים הן ענין שאינו תדיר, אבל קיים. זכורני המהפכות שביקש השר יוסי שריד להכניס בתכנית הלימודים בספרות, והתגרות הקבועות סביב לימודי האזרחות. וגם כאן על פני השטח, הויכוח הוא על תכנית הלימודים בתנ"ך. משרד החינוך אחראי על תלמודם של תינוקות של בית רבן, וגם על התכנית בתיכונים. לשם כך הוא בונה "תכניות לימודים", שמספרות באופן כללי יותר או פחות מה ילמדו התלמידים, ועל מה יבחנו. ומזמן לזמן משנים את התכניות הללו. יש שיגידו יותר מדי, אחרים יאמרו – לא מספיק. השינויים לא קורים מאליהם, יש עובדים מסורים במשרד החינוך המטפלים בכל מקצוע. החשוב לעניננו הוא המפמ"ר, ובנקבה – מפמ"רית, שמלאכתם בכך. והנה – הגיע זמנה של תכנית לימודי התנ"ך בבתי הספר הדתיים (כי התנ"ך, זאת יש לדעת מחולק במשרד החינוך ל"תנ"ך דתי" ו"תנ"ך" סתם. ממש כמו ההיסטוריה) והוחלט לחדש ימיה כקדם. יש אומרים שהסיבה לכך היא השיעור הנמוך מדי של המצליחים בבחינות הבגרות, אחרים סבורים שהחידוש לשם חידוש הוא, בשל מינויה של מפמ"רית חדשה ויש עוד השערות כהנה וכנה. ומה קרה אז?

ארשה לעצמי לצטט בלוגר , איש המעיד על עצמו שהוא רב קהילה, אך אינו מזדהה בשמו. לבלוג קוראים "רב צעיר" משל היה הוא הסופר חיים טשרנוביץ, דודה של הסופרת ימימה אדר-טשרנוביץ ואיש חשוב ורב פעלים. וכך הוא מספר בבלוג זה שלו:

קובץ:חיים טשרנוביץ.jpgכמדומני שזה התחיל בכתבה וראיון ב'בשבע' עם המפמ"רית החדשה מירי שליסל. השלב הבא היהבמתקפה של הרב אבינר על התוכנית החדשה המנוגדת לדבריו לעשרת הדברות (לא פחות!). לזההגיב הרב אמנון בזק במכתב ובו מראה כי הרב אבינר פשוט סילף ציטוטים ותקף על בסיס הסילופים. ב'כיפה' פורסם עוד מאמר ובו טענה שגם הרב אבינר לומד תנ"ך בגובה העיניים.
אחר כך היה עוד סיבוב בין הרב אבינר והרב בזק במקור-ראשון. וגם הרב שרלו כותב על "האם רק דרכו של הרב אבינר היא הנכונה?". וגם הרב יואל בן-נון במתקפה יפה נגד הרב אבינר. וגם ד"ר חגי משגב פרסם מכתב לראש החמ"ד ד"ר אברהם ליפשיץ.

אתם מוזמנים להכנס לכל הקישורים ולקרוא את הדברים, קראו וישמח לבבכם. לאלה מכם ששעתם קצרה, תמצית העלילה היא שעם התכנית החדשה נבנה גם אתר, כמנהג הימים הללו, ונכללו בו חומרים חומרים, שלא עלו בקנה אחד עם עקרונות החינוך הדתי. המפמ"רית וסיעתה אמרו שלשם שמיים נתכוונו, ושגגה היא והכל יבוא על תיקונו בשלום. המתנגדים, שיש רגלים לטענה שלא קראו את הכל עד הסוף, סברו שמדובר כאן במהפכה, והטעות כביכול אינה אלא תירוץ להסתיר את הכוונות האמתיות. לשיטתם, החלפתו של המפמ"ר הוותיק והמנוסה נתנה ליריביהם הזדמנות להחליפו במישהי שתפרוץ את הגדרות. המתנגדים הגיבו במלים חריפות ונוקבות, ואילו תומכיה של המפמ"רית והיא עצמה, השיבו בשקט ובמתינות.

אחדים מכם מנידים בראשם ואומרים, "נו, פוליטיקה. מצאו להם על מה להתווכח." אך הדברים עמוקים יותר. אני מבקש לטעון כאן כי הוויכוח אינו על תכנית הלימודים בתנ"ך כשלעצמה, והוויכוח הזה הוא רק אחד מתוך שרשרת ארוכה. אני סבור שניתן להסביר את הוויכוח בשתי רמות של עומק. לראשונה, אליה אתייחס בפוסט הזה היא אקרא "הקרב על הנראטיב".אקדים ואומר שהבסיס התיאורטי עליו אני נסמך בדברי הוא סוציולוגיה של הידע ותיאוריות של פרשנות. מי שאינו מקבל את הגישות הללו כבסיס לגיטימי, ולא חולק איתי את הנחות היסוד שלהן, יתקשה למצוא עצמו כאן.

משה קיבל תורה מסיני

במונח נראטיב אני מתכוון ל"סיפור על". מין עקרון מכונן הכולל בתוכו גם סיפור היסטורי, מדויק או דמיוני, שלאורו מתפרשת ומתכוננת המציאות. רעיון החוזר על עצמו במקומות רבים בספרות חז"ל הוא שה"תורה" אינה כוללת רק את הטקסט הנמצא בפנינו, חמשת החומשים, אלא הצטרף אליו נספח בעל פה. שבו כללים כיצד לפרש את הטקסט מבחינה הלכתית. ויש גם חוקים והלכות שאינם כתובים, והם מכונים "הלכה למשה מסיני". דברים שנאמרו ולא נכתבו. רעיון זה, נחשב לעקרון שסטייה ממנו מביאה אותך הישר למחנה הכופרים בה' ובתורתו. עם זאת חשוב לומר שחז"ל שמרו בידי אדם את הסמכות לפרש את התורה. המעשה המופלא והנורא ב"תנורו של עכנאי" כל כולו אומר שנפסקה המסורת הישירה מן השמים, וכעת יחליטו בני האדם.

המשנה במסכת אבות אומרת "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים…" וכן על זה הסדר. איש מפי איש. הרעיון המוצג בה, הורחב ונמשך עד ימינו אנו. אל שרשרת הדורות אחרי החורבן הצטרפו תנאים, שמדבריהם נוצקה המשנה, אמוראים וסבוראים, הוריה החוקיים של הגמרא, ומשם "גאונים" ו"ראשונים" , עד ל"אחרונים", כינוי שניתן בפזיזות מה בהתחשב בעובדה שהזמן לא עצר מלכת. סמכותו של מקור נשענת על מיקומו בשרשרת הדורות. על פי העיקרון הזה אנחנו נמצאים במצב של "ירידת הדורות". מי שהיה קרוב למקור יוכל לדעת יותר טוב. "אחרון" אינו יכול לחלוק על "ראשון". אמורא לא יתווכח עם תנא. אבל יותר מכך, פרשנות לעקרון הזה תגיד שלא רק קרבתם לימי מתן תורה היא שסייעה להם, אלא שהם כאנשים היו גדולים ונפלאים ואנחנו איננו יכולים לעולם להגיע למדרגתם. לא הדתית, לא המוסרית ובוודאי לא האינטלקטואלית.

ישנה שרשרת מוגדרת של מוסרים מוסמכים. שהם, כפי שאמרנו גם הפרשנים המוסמכים של מה שבעל פה. על פי הנראטיב הזה, כל מי שכפר בעקרון התורה שבעל פה, ניתק ואבד מן העולם. אם לא פיזית, כי צאצאיו יושבים עד היום בחולון, בוודאי שאינו נחשב מבחינה רוחנית. בתורה שבכתב, כידוע, כפרו הנוצרים.

עם זאת, ובד בבד עם הסיפור ההיסטורי, ישנו האתוס של אחדות ההלכה. על פי הנראטיב הזה, כל חכמי התורה יושבים באותו בית מדרש, וכביכול מתווכחים זה עם זה על דיני שור שנגח את הפרה. הרמב"ם אומר מכאן, ורב פפא משיב לו מזה. ר' חיים מבריסק בא בקושיה יפה, ורבינא ורב אשי מקמטים מצחם במחשבה עמוקה על סוגיה חמורה זו שבש"ס. ומשה רבנו, שותק כל אותה העת, ומלטף זקנו בנחת.

חיבור כל הרעיונות הללו לסיפור על אחד יוצר לנו את הנראטיב של אחדות הטקסט והפרשנות, יחד עם ההצדקה להקמת הסמכות לפרשנות חדשה.

אני יכול להעיד, כמי שהתחנך בבית ספר ממלכתי דתי, ישיבה תיכונית וישיבת הסדר, שסיפור העל הזה התקבל אצלנו כפשוטו, ללא תהיות ושאלות. התהיות צמחו אצלי אחר כך, והופתעתי לגלות שהמוקשים הקטנים הפזורים פה ושם שהטרידוני, כבר קדמוני רבים אחרים ושאלו, ואף העניקו להם תשובות של ממש.

הקרב על הנראטיב

החיים אינם כה פשוטים, והנראטיב הזה מצא את עצמו מאוים לאורך ההיסטוריה. אם בויכוח עם הצדוקים, הנוצרים והמוסלמים. ועד לתקופת ההשכלה. בדורות האחרונים הוא מאותגר על ידי שני סוגים של טיעונים. הסוג הראשון, הוא הצגת עובדות שההסכמה להם כשלעצמם, אינה נחשבת בעיתית, על אף שהם מקשים עליו. הסוג השני הוא שאלות וטענות, שקבלה שלהם נחשבת על פי היהדות של זמננו, כפירה. דהיינו דעה שקבלתה מוציאה או תך מחוץ לגדר. הקשר ביניהן מורכב, וארחיב על כך, אך תחילה אפתח בקשיים איתם נדרש להתמודד הנראטיב.

ראשית, ישנן עובדות המצויות גם בספרות חז"ל. ספרי התנ"ך נכתבו ונערכו על ידי אנשים, וכמובן המשנה והתלמוד הבבלי הן יצירות המיוחסות לאנשים קונקרטיים, לא מיתיים, שישבו וערכו אותם כצורתם היום. חז"ל גם עסקו, פה ושם בשאלות על סבירות הכתוב בתנ"ך. (כמו השאלה – כיצד כתב משה את הפרק על מותו).

גם הסיפור היפה על השתלשלות המסירה אינו לגמרי מדויק. אחרי חורבן הבית השני, אבד לחלוטין מקור אחד של סמכות. מוקדי הכוח נעו בין אתרים שונים, וביתר שאת עם הרחבתה של הגלות, גירוש ספרד ושאר תלאות עמנו. המשנה עצמה מתארת את האתגר שבהשלטת סמכות על תנאים שחלקו. כך הסיפור על מועד קידוש החודש במסכת יומא, או הסיפור שכבר הזכרתי על תנורו של עכנאי, שמבקש להשליט את הממסד על בעלי דעה עצמאית. כדי "שלא תעשה תורה כשתי תורות".

זאת ועוד – על פי הנראטיב – סמכותו של אדם נקבעת ממקומו בשרשרת הדורות. ככל שהוא קודם יותר, כך כחו יפה. ובכל זאת, הרמב"ם, שפעל המאה ה12 לא נרתע ופצח במאמץ עילאי לכנס את התורה כולה וליצור מחדש קובץ חוקים אחד מחייב. הוא ביקש שספרו יהיה הקוד המרכזי והיחיד של ההלכה, ולא יהיה צורך בספר אחר. וזאת למרות שהוא חי בתקופה מאוחרת יחסית. למעלה מאלף שנה אחרי חורבן הבית. הרמב"ם כתב את "היד החזקה" במאה ה12, ולא עלתה בידו. רבי יוסף קארו, שהיה מאוחר הרבה ממנו – מאות שנים אחריו ,המשיך את דרכו כתב את "השלחן ערוך" (במאה השש עשרה) במגמה דומה, והצליח יותר. על אף שמיד כתב רבי משה אישרליס – הרמ"א, הערות ותיקונים. אבל בנראטיב כמו בנראטיב, הפרטים הקונקרטיים אינם החשובים, והיום – היהדות המכנה את עצמה "הלכתית" נסמכת בראש ובראשונה על "שלחן ערוך", שנכתב – איך לומר – לא מזמן. כלומר, שני הספרים המרכזיים ביותר בקביעת ההלכה היו מאוחרים בשרשרת הדורות, ובכל זאת קיבלו מעמד קנוני, חשוב יותר מאלה שלפניהם.

השלחן ערוך הוא קובץ חוקים. ובתור שכזה הוא נחשב לפרשנות המוסמכת של ההלכות והמצוות. לשאר הדברים הכתובים בתורה, לא נוצר ספר כמותו שקיבל את המעמד שלו זכה. היו פרשנים רבים לאורך הדורות. הקרוב ביותר למעמד "הפרשן המוסמך" הוא רש"י (1040 – 1105) רש"י סמך יתידותיו על מדרשי חז"ל, ונודע גם בשל פירושו לתלמוד. פירושו של רש"י לתורה היה מהספרים הראשונים שהודפסו בעברית, כארבע מאות שנה אחרי פטירתו, (רש"י, אגב, לא הכיר את מה שמכונה "כתב רש"י". ) הוא היה נפוץ מאד וקיבל, כמו בשיר הנפלא של שמשון מלצר, מקום כתשתית רעיונית בסיסית, למרות שלא נחשב כזה מיד עם פרסומו. ישנם לא מעט כתבים, אחרים  שלא זכו להצלחה, ולא הצליחו לתפוס מקום של כבוד בפסיפס הדעות. נכון, כבר שמעתי אומרים שאין מקרה בעולם, ואם האלמנה והאחים ראם בחרו דווקא ב"תוספות" לעטר את שולי הגמרא, יד ההשגחה העליונה שלחה אותם וכך צריך היה להיות, אבל זו , למצער, טענה מוקשה.

התהליכים הללו, בהם אדם או יצירה ספרותית מקבלים סמכות שאי אפשר להתחמק ממנה, מכונים "קנוניזציה". תהליכים כאלו יכולים, או עלולים להגרם גם כתוצאה של שינויים טכנולוגיים כמו במקרה של רש"י ותוספות, או כתוצאה מהקשר היסטורי קונקרטי כמו במעשה ברמב"ם וב"שלחן ערוך".

גם האתוס של אחדות ההלכה אינו עומד במבחן ההיסטורי שלא לומר הלוגי הפשוט. ואפילו אם נצמצם דיוננו אל תוך תקופת התנאים והאמוראים. התקופה נמשכה כמה מאות שנים, וברור וידוע שאמורא פלוני לא היה יכול לדעת את דעתו של אמורא אלמוני שנולד שנים רבות אחרי שהוא עצמו נפטר.

טענות מהסוג השני:

גישה ביקורתית הבוחנת את התיזה על חז"ל כפרשנות מוסמכת, ומסתמכת על תעודות מקבילות מאותה תקופה, מחזקת את הטענה לפיה פרשנות חז"ל אינה נמצאת בתוך הטקסט, אלא "מולבשת" עליו. נדרשת מידה רבה של אמונה, או העדר ספקנות כדי לקבלם כ"פרשנות מוסמכת" הנאמנת למקור. אפשר אפילו לומר, במידה של אנכרוניזם היסטורי כי "חז"ל היו הרפורמים של בית שני".

טענה נוספת היא בעניין מקור המקרא. על פי דעה הרווחת במדעי היהדות המקרא הוא טקסט שאוחד מכמה מקורות שונים, שנערכו לבסוף והגיעו אלינו כצורתם. על פי מה שמכונה במחקר "השערת התעודות" (מה שנהוג לקרוא בשיח הדתי הפופולארי "ביקורת המקרא". ) חמשת חומשי התורה מורכבים "תעודות" שונות הנבדלות זו מזו. לא רק בהיבט הטקסטואלי, אלא מה שיותר חשוב – ברעיונות הדתיים. אינו דומה "המקור הכהני" למקור J. והמחלוקת ביניהם היא בשאלות יסוד על דמות האל, ומקומו בעולם. תפקידו של המקדש ועוד שאלות יסוד.

הצדקת שתי הטענות הללו חורגת מתחומו של הפוסט. אציין רק שיש להן הסברים מורכבים, שאי אפשר לדחות אותם בקש. אלא מה, ובכך הן נבדלות מהאתגרים שמציגות אוסף הטענות מהסוג הראשון – קבלה שלהן היא כפירה. הטענה הראשונה הרי היא כפירה בתורה שבעל פה, על פיו חז"ל הם שהביאו לפנינו את הפרשנות המוסמכת. העיקרון לפיו התורה היא דבר ה', כפשוטו, או כפי שמציירים חז"ל – הקב"ה מכתיב, ומשה רבנו זיע"א טובל נוצתו בקסת ומשרטט אותיות על הספר – נחשב לעקרון יסוד, שמי שאינו מסכים לו נחשב כופר, ולכן, קבלת הטענה השנייה – שמשמעותה הסכמה עם הביקורת שמציגים מדעי היהדות, פירושה כפירה.

סיכום ביניים

אני סבור שהויכוח כיום על תכנית הלימודים בתנ"ך, הוא חלק משרשרת של ויכוחים שמטרתם להגן על הנראטיב מפני הקמים עליו. אמנם, גם "הגוש" וסיעתה לא מוציאים את עצמם מהכלל, ולא כופרים בתורה שבעל פה ובוודאי לא בתורה שבכתב. אך "הקו" סבורים שהסכמות שלהם מתירניות מדי, יוצרות מדרון חלקלק, ששיאו, או אולי נכון יותר לומר השפל שלו, הוא לימודי התנ"ך, שמגיעים אל גבול הכפירה התורה שבעל פה ומעבר לה. המחלוקת בין שתי הסיעות היא היכן לשים את קו הגבול. איפה מותר לעצור ומה נחשב כבר מעבר לקו.

בפרק הבא אבקש לנמק ולהרחיב את הטיעון. מדוע ולמה מאוים הנראטיב מתוך השיטות החדשות. ניזכר בפרשנות הציונית לתנ"ך, עבור אל לימוד התנ"ך בשיטת נחמה ליבוביץ', דרך "מהפכת התנ"ך" של הרב יואל בן נון וממשיכיו.  ולקוראים ינעם.

(תודה לבני אריאל סרי לוי על הסיוע)

10 Comments

  1. רועי

    אני אחכה בסבלנות לחלקים הבאים. הפוסט הזה סובל משתי בעיות:
    1. אין בו חידוש מיוחד (להבדיל מהראשון שלפחות נתן סיכום מסוים של המצב הנתון)
    2. "כשיש לך רק פטיש, כל בעיה נראית כמו מסמר". ברור שיש פה קרב על הנרטיב (וכדאי להוסיף לרשימת הויכוחים גם מי רשאי לפרש את תורת הרב קוק, לדוגמא פה:http://www.moreshet.co.il/web/shut/print.asp?id=33209&kod=&modul=15&codeClient=57).
    אבל, לכל קרב יש את המאפיינים שלו, ובקרב הזה הצליחו רבני הקו להסיט לגמרי את הדיון הענייני לדיון רוחני מצדם, וסוציולוגי מצדך.
    ההיבט החינוכי ה"פשוט", של שנאת התנ"ך בתיכון, של חוסר הידע בתנ"ך, של הניתוק מהרצף ההיסטורי של התגלות דבר ה', נעלם לגמרי מהדיון.
    גם ידידי, רב"צ, התחיל את השתלשלות האירועים בראיון עם מירי שליסל, כשהסיפור האמיתי התחיל לפני הרבה מאוד שנים (בעיתונות המגזר http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/2456, במערכת החינוך שנים רבות קודם).

    אבל, כמו שאומרת אמא שלי "לחמור מראים חצי עבודה". אחכה לפוסטים הבאים.

    1. גלעד סרי-לוי

      תודה לך על הדברים. אני מקבל את אמירתך שאין פה שום חידוש, מטרתי היתה בראש ובראשונה לסדר את הדברים ולמפות את התהליכים, והסדר הוא החידוש. מדבריך ניכר שאתה מצוי ובקי, ואף מסכים עם טענתי המרכזית שיש פה נאראטיב ועליו מתווכחים. עם זאת אני לא חושב ש"הצליחו רבני הקו הסיט לגמרי את הדיון הענייני לדיון רוחני מצדם, וסוציולוגי מצדך". מאחר שאני חושב שעיקרו של ויכוח אינו בזה הניצב לפנינו, אלא ברובד התיאולוגי והסוציולוגי – דהיינו הנאראטיב. לפיכך אני שם את שורשיו הרבה לפני מינויה של הגב' שליסל לתפקידה. ועוד אאריך בכך.

      אני מכיר את משל הפטיש והמסמר, אך דומני שלא הבנתי למה ירמזון מליך.

      1. רועי

        אני מסכים שיש כאן ויכוח על הנרטיב(ים). אבל, ברגע שרבני הקו הפכו את הדיון לאידיאולוגי, שאלה אחת פשוטה נשארה שכוחה, מסכנה ועומדת בפינה, והיא איך נראו שיעורי התנ"ך ולומדיהם לפני השינוי, ואיך הם יראו אחרי השינוי.
        הרובד ה"פשוט" וה"יומיומי" נשכח לטובת המילים הגדולות (כפירה, נרטיבים וכד'). (יש בדיחה על הבעל שאומר שהוא אחראי על הדברים הגדולים בבית, כמו עם ישראל וארץ ישראל, תורה מן השמיים ועוד כאלו. אשתו אחראית על הדברים הקטנים, כמו איפה נגור, באיזה בית ספר ילמדו הילדים…)
        לזה רמזתי בפטיש ובמסמר. הניתוח שלך נכון, אבל בהיותו כללי מאוד (ובהקבלה אירונית קצת, גם התנגדות רבני הקו), הוא מאבד פן מאוד חשוב בדיון, והוא הפן החינוכי\לימודי.

        1. גלעד סרי-לוי

          אני טוען שהבסיס לוויכוח אידיאולוגי. בענין זה נראה לי שאתה מסכים איתי. בטקסט שפירסמתי כאן אני לחלוטין לא דן בשאלה האם ראוי שזה יהיה המצב או לא. ניתוחים סוציולוגיים מנסים להסביר את המציאות ולא להתווכח איתה.
          ולכן, אני מתקשה להבין האם הביקורת שלך היא עלי, או על רבני הקו שאתה חולק על התנהלותם בפרשה.

  2. רועי

    אני לא מעביר ביקורת, אני טוען שבמובן מסוים העברת הוויכוח לרובד האידאולוגי מחד, או הסוציולוגי מאידך, עם כי זה שהוא נותן לו עומק, הוא גם מחמיץ את הנקודות המיוחדות לאותו ויכוח.לרב נויגרשל יש שיטה דומה, בה כל ויכוח חרדי-חילוני הופך מיד לדיון על המצאות הבורא ותורה מן השמיים. מילא כל מי שחולק עליו, הרי הוא כופר גמור…

    1. גלעד סרי-לוי

      זה נגזר מטיבו של הניתוח. תיאור היער לא תמיד יכלול כל עץ ועץ, ומצד שני אתה יודע מה אומרים על ריבוי עצים.
      צריך למצוא את האיזון תמיד.

  3. פינגבק:הפולמוס 3 « ספר חברה תרבות

  4. פינגבק:מלחמות התנ"ך כמאבק הנהגה « לולאת האל

  5. פינגבק:פולמוס התנ"ך « תַּרְבּוּת אֲגֻדָּה

  6. פינגבק:הנה ישכיל עבדי « ספר חברה תרבות

התגובות סגורות.