משקל ודעה קדומה

תומר פרסיקו בפוסט שלו "הלכה אנד דה סיטי" מספר לנו על פועלו של ראש העיריה של ניו יורק, שמבקש לאסור את מה שהיה מותר עד כה:

ואחרי ש [ראש העיר] אסר גם על מכירת מאכלים הרוויים בשומן טראנס במסעדות, התבשרנו לפני שבוע שהוא מתכוון גם לאסור על מכירת משקאות ממותקים בכוסות הגדולות מ 470 מ"ל (בערך) במסעדות, בתי קולנוע, אצטדיונים ועוד. תושבי העיר עדיין יהיו יכולים לקנות שתי כוסות קטנות יותר של אותם משקאות, אבל כוס אחת גדולה – לא.

פרסיקו מבקש לגזור גזירה שווה בין חוקי ההלכה לחקיקה שמנסה ראש העיריה של ניו יורק להחיל בעירו. הניתוח יפה ומעניין, אך הוא נסמך על כמה הנחות יסוד, נפוצות אמנם, אך מטרידות. ואני מתכוון לדרך בה הוא מסביר את תופעת השמנת היתר.

בתרבות המערבית של זמננו השמנה ושמנים נחשבים כתופעה מגונה. שמן חייב להתבייש במשמניו ולהתייחס להשמנה  כאל מצב בעייתי זמני שחובה להלחם בו.  השמן נדרש לחלץ מתוך הררי השומן את האיש הרזה החבוי בתוכו, ולהשיל מעליו, ממש כמו הנחש, את המיותר שמפריע לו להיות אדם ראוי.  דוגמה בולטת למימוש תפיסות אלה בשדה התרבות הפופולארית היא תכניות טלוויזיה  כמו "לרזות בגדול",  בה מוצגים לראווה השמנים בלבוש המבליט את משמניהם, ונדרשים להוכיח שרזו עוד ועוד. או כתבות על אנשים ש"השילו עשרות קילוגרמים". פעם ראיתי אפילו כתבה על אשה ש"השילה תשעים קילגרמים", היא מתה מזה. כצפוי.

אבל מיהו השמן שאנחנו מ דברים עליו? "השמנת יתר" היא מושג טכני המתבסס על מדד BMI שהוא הנפוץ ביותר להערכת משקל. המדד מבוסס על חישוב היחס בין המשקל והגובה, משקל האדם בקילוגרמים ומחלקים אותו בגובהו במטרים בריבוע. ערך BMI מעל 25 נחשב כ"עודף משקל" –  Overweight. מעל 30 מוגדר כ"השמנת יתר" – “Obesity”. הדימוי החברתי הנפוץ של "השמנת יתר" הוא לאנשים השוקלים מעל 150 קילוגרם. ולא היא. אחסוך לכם את החישובים ואומר כי גבר בגובה 1.75 במשקל של כמעט 90 קילוגרם הוא כבר במצב של “Obesity”.  כן, זה ה"אוביס".  חשוב לציין שההגדרות הללו לא נקיות מאינטרסים, ויש הטוענים שהנמכת הרף של “Obesity” נובע מאינטרסים של חברות תרופות.  בנוסף, יש הבדל משמעותי שלא נכלל במדד ה BMI והוא הכושר הגופני. אמנם, בהרבה מאד מקרים משקל יתר נמצא יחד עם חוסר כושר גופני, אבל בטווח של השמנת יתר "נמוכה", עדיף להיות בכושר מאשר לרזות.

אם נסתכל ב"השמנת יתר" לעומת אנורקסיה נראה הבחנה תרבותית ביניהם. מחקרים מראים כי  בעוד אנורקסיה נתפסת כתוצר של 'השפעה חברתית' אכילת יתר אינה אלא חולשת אופי, פגם באישיות. אנורקסיות מושפעות מפרסומות ומדימויי גוף, בעוד שאנשים "שמנים" הם כאלה כתוצאה מבחירות שגויות שלהם, ומהעובדה שהם נמנעים מפעילות גופנית. או כמו שאומר פרסיקו, אנשים שנכנעים לפיתויים שהעולם מציב בפניהם.

ובכל זאת –   על אף שאנורקסיה נחשבת כהפרעת אישיות הנגרמת מהשפעה חיצונית, היא מקושרת לתכונות הנחשבות חיוביות בבסיסן – משמעת עצמית, סגפנות והשלטת הרוח על החומר. אנורקסיה היא נצחון הרוח על הגוף. לעומתה,  השמנת יתר, שלכאורה נובעת ממניעים פנימיים בלבד –  היא מחלתם של חלשי האופי, תאוותנים שאינם מסוגלים להביא את עצמם אל ההרזיה הנכספת למרות הידיעה שמצבם רע ומסוכן.  ויש עוד גינויים. השמנים גוזלים את מזונם של האחרים, והיום הם גם מסכנים את מערכת הבריאות הקורסת. תפיסה זו קרובה לגישות קפיטליסטיות ליברליות המאשימות עניים במצבם וטוענות שאם רק רצו, היו יכולים להחלץ מהעוני ולהיות עשירים להפליא. עובדה שיש כמה שעשו את זה.

מסתבר, שעל אף הגינוי הגורף ותעשיית הדיאטות המשגשגת רוב האנשים והנשים אינם מסוגלים להפחית ממשקלם יותר מ5-10 אחוזים לאורך זמן. רבים מהשמנים, והשמנים לכאורה, מתייסרים בדיאטות "אקורדיון" של הרזיה והשמנה וחוזר חלילה. דיאטות שונות ומשונות עם פחמימות ובלי חלבונים, עם סוג הדם ואפילו על ידי שתית מיץ גת מרוכז.כולם בדיאטה כל הזמן, וכולם נשארים שמנים.

העובדה המצערת הזו שאט אט מתבהרת –  הביאה שתי תוצאות, ראשוניות וחלקיות, אבל שווה לתת עליהם את הדעת.

הראשונה היא Size Acceptance Movement.  הם אומרים – עזבו אותנו לנפשנו.  אנחנו שמנים, זה מה שיש, זה מה שאנחנו וזהו. אין לנו שום עניין להתאים את עצמנו לדרישותיכם.    נכון, לא מעט אנשים יאמרו שהשמנים רק מדחיקים את מצבם העגום, והאמת היא שהם רוצים לרזות כמו האחרים. אבל הם בשלהם.  התנועה גם מבקשת להלחם באפליה נגד שמנים, ובדעות הקדומות נגדם. בדומה ל"סקסיזם" הם מדברים על "וויטיזם" – פעולות כנגד שמנים משום שהם שמנים. ומי יודע, אולי פעם גם זה יחשב לתופעה מגונה שיפתחו בה מהדורות חדשות.

הגישה השניה ממשיכה לראות בהשמנה בעיה, אך מנתחת אותה באופן אחר. במקום לתת את הדגש על השמן ומאפייני האישיות שלו, מנסים לטפל באופן מוסדי בסיבות להשמנה. תעשיית המזון בכל העולם נתונה לרגולציה חריפה, ולא פועלת לפי עקרונות של "שוק חפשי". הממשלה קובעת מה לגדל ואיפה, את מה מותר למכור ומה אסור לאכול. (כלבים וחתולים, למשל).  בשל כך מחירי האוכל לא נקבעים באופן פתוח ואחיד, ומה שנותר לשמן הוא רק להתגבר על חולשותיו. למעשה, העולם המסחרי כולו נגדו. ואין הכוונה ל"פיתויים" הטמונים באוכל כשלעצמו, אלא למערכת הענקית ששוקדת יום ולילה להאביס את כולם.  רשתות של מזון מהיר, העדפה לגידול וייצור מוצרים עתירי קלוריות ועוד. חסידי הגישה הזו מנסים לממש את הרגולציה, הקיימת בלאו הכי, כך שהיא תעלה את זמינות המוצרים הנחשבים "בריאים" על חשבונם של  אחרים. כך למשל מבקשים למנוע מכירת משקאות קלים עתירי סוכר בבתי ספר, ולהקפיד שילד המבקש לקנות לעצמו מזון יוכל, אם ירצה בכך, לקבל גם חלופות  אחרות. לווסת את המחירים כך שירקות יעלו פחות ממוצרים מעובדים עתירי מלח. (לפי שתקפצו, המחירים מוסתים כל הזמן, השאלה היא רק את מה מעדיפים).  השמנה קשורה בארצות הברית וגם במקומות אחרים, עם המעמד הנמוך. אנשים עשירים יכולים להרשות לעצמם את הפנאי לעסוק בספורט, ואת הכסף הנדרש לקנות מוצרים בריאים.

אנשים בוחרים את בחירותיהם מתוך מה שעומד לפניהם, ובכפוף לאילוצים המבניים שהם פועלים בתוכם.  אני לא מבקש לטעון שכולם פועלים כשוטים והולכים בחושך בלי דעת, אבל אי אפשר להקל ראש במרכזיותם של התנאים החיצוניים, הנמצאים מחוץ לנו ובמקרים רבים איננו יכולים להשפיע עליהם באופן ישיר.

ולכן, בניגוד לניתוח שעשה פרסיקו, לדעתי ענינו של ראש עירית ניו יורק אינו בפסיכולוגיה של הפיתוי, אלא ביצירת  כוחות נגד לפעולה החברתית והכלכלית של האלמנטים התומכים ומקלים על השמנה. המיקוד שלו הוא חיצוני, מוסדי ומבני. לא נפשו של האוכל מאכל.