למה בלוג

רענן שקד פירסם טור במוסף "שבעה ימים"  בו הלין על פגיעתם של הכותבים בבלוגים בסיכוי שלו להתפרנס.  (בועז כהן העלה סריקה מלאה של הטור, אפשר לקרוא את זה כאן) . שקד אומר ש"כולם רוצים לכתוב" ובשל כך "ספר חדש נולד ויוצא בישראל בממוצע כל ארבע שעות, וספר חדש מת – בהתאמה – כל ארבע שעות….תהא נפשו המיוסרת של עוד ספר צרורה בכריכה רכה בדירת אמו של המחבר".

בנוסף לאלה הרוצים לכתוב ישנם מי שהוא מכנה "כותבים", אלה שכותבים בשביל לשלם שכר דירה. ואלה, אומר שקד הם "חיה נכחדת" –

מכיוון שהכתיבה שלי, כמו הכתיבה בישראל בכלל, תהפוך שווה פחות, ואז שווה כלום. זה כבר קורה. ממש ברגעים אלה. האינטרנט – ולא רק הוא – הורג את הכתיבה שלי, כמו את כל יתר הכתיבה בתשלום בישראל.

הוא מוסיף ואומר כי

האנשים האלה מנסים להרוג את המקצוע שלי – שמבוסס על כתיבה בתשלום – כי הם מכתיבים את תנאי השוק החדשים: כתיבה לא צריכה לעלות לקורא שום דבר. האנשים האלה מנסים, בקיצור, לחסל את יכולתי לשלם שכר דירה. בתגובה, אני ממשיך לקרוא אותם ולא לשלם להם. כמו שהם מעדיפים.

פרנסתו של רענן שקד בגלל האינטרנט, בעיקר, ובגלל אחרים (שהוא לא מספר לנו מי הם).  והוא מסכם את טורו בנימה נוגה

האם כותבים בתשלום עומדים להצטרף לסוכני נסיעות, מוכרי דיסקים ודודו טופז – אנשים שהמקצוע שלהם עבר מהעולם די לאחרונה?

וממליץ ל"סוכני הביטוח, עורכי הדין, המתרגמות, המאפרות, הקבלנים ומדריכי הכושר הגופני שרוצים לכתוב וכבר כתבו משהו וגם נרשמו לסדנה של אשכול נבו בעוד חצי שנה" לא לוותר על עבודתם מאחר שמכתיבה לא יוכלו להתפרנס.

יובל דרור כתב לו תגובה חריפה, וגם בועז כהן כתב לו תגובה כועסת למדי, וכך אמר:

הבעיה היא לא האינטרנט הישראלי. לא. הבעיה היא של שומרי הסף שנרדמו, של עורכים שזנו ושל המון עייף, עצלן ונצלן. הבעיה היא לא שלי או של כל כותב אחר שמתחזק בלוג כמה שנים טובות, הבעיה היא של כולנו, כחברה. והסיבה למצב העגום של התקשורת הישראלית היא שלעורכים בעיתונים ולמו"לים שלהם אין שאיפה לאיכות אמיתית, כי אחרת גיא חג'ג' היה יושב על חוזה שמן ב"7 לילות" או ב"ז'ורנל" המקביל לו. כך גם אורי קציר שמריץ את "אפלטון" המעולה שלו ויעל רגב  ו"אפילו עז" שלה. אם היתה שאיפה להביא איכות, מהות ומשמעות, תוכן ויופי לקוראי העיתונים, המו"לים היו משלמים לאסתי סגל האינטלקטואלית הלוחמנית ו"מלים מלים" שלה, לעדנה אברמסון והרפובליקה הספרותית, לריקי כהן עם קורות האם האובדת ולחלי גולדנברג עם תקריב  – וחיילי האיכות של הכתיבה ברשת הם לא הבעיה. עורכי העיתונים ויותר מזה – המו"לים – הם הכתובת. ממש כמו ששלום גד, שהחל להפיץ את כל אלבומיו בחינם, ברשת, הוא לא הכתובת לתלונה "למה הוא נותן את זה בחינם". למה? כי אף אחד לא מוכן לשלם על זה. שלום גד, יוצר ישראלי ענק, פשוט לא מבוקש על-ידי חברות התקליטים, למרות ששירי ארץ ישראל שלו זוכה לשבחים ואף נבחר בין אלבומי השנה החולפת ע"י בן שלו בעיתון הארץ.

ובכן, זה לא ממש קשור לעורכים. כלומר, לא באופן ישיר. עתונים בכל העולם קורסים בגלל שהמודל הכלכלי שלהם כבר לא עובד. אנשים לא קוראים עתונים, ומה שיותר חמור מבחינתם של העתונים, המפרסמים לא באים.  חשבתי להרחיב בנושא זה, אך הקדימני  רן הר נבו שכתב פוסט מצוין המסביר את התהליך:

קריסתם של הכותבים בשכר היא תופעה גלובלית (לא כפי ששקד כותב), שמתרחשת כחלק מתהליך כלכלי גדול יותר של קריסת המודל העיסקי של העיתונות הכתובה. הפרינט, כפי שאנחנו מכירים אותו בעשורים האחרונים, איבד את הצידוק הכלכלי לקיומו. הוא קורס כלכלית בכל האספקטים, ומוריד איתו לקרקעית גם בעלי מקצוע אחרים (אנשי מכירות, בתי דפוס וכו'…). גם אם התוצאה הסופית אינה בשורה גדולה לאיכות התוכן במאה ה-21, זאת המציאות.

אני לא מקבל את הביקורת של שקד על כתיבה בחינם לפיה משמעותה זלזול בערך הכתיבה של עצמך, לא הכל נמדד בכסף. כתבתי על כך פעם, בתגובה לעידן לנדו שטען שקוראיו מנצלים אותו:

אני כותב בבלוג עצמאי, אני כותב כי אני מבקש ליצור שיח בנושאים המעניינים אותי. כל ספר שאני כותב עליו – אני קורא אותו מכריכה לכריכה. כל פוסט, השקעתי בו מחשבה…. ואני לא חושב שהקוראים מנצלים אותי באיזה אופן. אין פה ניצול, לא במפורש ולא במשתמע. לא, לא בגלל שאני משוכנע שאף אחד לא ישלם לי, או שלכתיבתי אין ערך, לפחות בעיני. הסיבה לכך היא אחרת. אני כותב מחוץ לשוק הכלכלי. מחוץ למתכונת של עבודה תמורת שכר. אני עושה כל מיני דברים בחיים, חלקם דורשים מאמץ רב וממושך, ולא על כולם אני מבקש תשלום.  ולא בגלל שזמני אינו יקר, אלא משום שאני לא מקבל את התפיסה שלנדו מציג – תשלום-או-כלום. אני כותב בגלל שאני מקווה שלדברים שלי יש ערך, על אף שאין מחיר בצידם.

ויש עוד עניין, שלא ראיתי שהתייחסו אליו בפוסטים שקראתי והוא מהותי לטעמי. רענן שקד ובועז כהן (ובמידה מסוימת, רומזנית יותר אצל דרור)   מניחים שהכתיבה צריכה להיות שמורה לאנשים מסוימים, ויש למנוע  אותה מאחרים. "צריך" באיזה שהוא מובן כל שהוא, לתת ל"כותבים האיכותיים" במה הראויה לאיכות הנ"ל ולשלם להם היטב. זו איזו זכות המוקנית להם, והמצב העגום היום בו כל אחד יכול לכתוב פוגע בתרבות, ובכלל חסר אחריות. בועז כהן מדבר על "איכות אמיתית" של כותבי תוכן "אמיתיים" לעומת אחרים נחותים בתכלית. רענן שקד מונה בזלזול מקצועות של כותבים בעיני עצמם, חצופים שכמותם שמנסים  לכתוב, וחמור מכך – אפילו כותבים ממש. והיהלומים שבאפר, מה יהיה עליהם?

שקד עושה זאת בצורה פשטנית, כמעט מגוחכת. רק מי שכותב בתשלום ראוי לכתוב, ובתשלום. מישהו שמתפרנס מדברים אחרים, נגיד פקיד כמו נתן אלתרמן דן בניה סרי או רופא כמו הרמב"ם צריכים להסתפק במלאכתם הצנועה ולא להלוך בגדולות. כהן כבר יותר מתוחכם, הוא מגדיר קריטריונים לאיכות ומזכיר את אותה רשימת בלוגים קטנה שתמצא אותה בכל מקום, המצטטת את עצמה שוב ושוב, ומכתירה את עצמה  כחבורת "בלוגרים משמעותיים" שהם למעשה "הבלוגוספירה הישראלית". או כמו שבועז  מכנה אותם בצניעות "חיילי האיכות של הכתיבה ברשת".

בועז כהן לא לבד, והמנגינה הזו נפוצה מאד. נראה לי שכמעט כל בלוגר שמחשיב את עצמו חייב להתלונן על "הזבל" שיש ברשת, ולהוסיף בעדינות שיש גם כותבים איכותיים, כמו "ארץ האמורי" או הבלוג הפוליטי המצוין ההוא שכולם, אבל כולם מתלהבים ממנו ( חוץ מאלה שלא אכפת להם למות טיפשים).

שקד, דרור וכהן מנסים לייצר היררכיות של טעם, וליחס לעצמם את ההון התרבותי ככותבים איכותיים, יחד עם עוד כותבים מהקבוצה החברתית שהם נמנים עימה, או רואים את עצמם שייכים אליה. וכבר לימדנו בורדייה שבשביל הון תרבותי חשוב מאד להוציא החוצה את האחרים, כי אחרת מה הטעם בלהיות בעל טעם.

7 Comments

  1. גלעד, תודה רבה. זה מרתק.
    דבר קטן – אלתרמן לא היה פקיד. אלתרמן הוא דווקא הדוגמה המובהקת לאותה תופעה נדירה של סופרים שהתפרנסו מכתיבתם (כולל כמובן מתרגומים ספרותיים).

      1. אין בעד מה.
        וחוץ מזה, העובדה המסעירה באמת היא שרענן שקד עדיין לגיטימי, שלא לומר כוכב, במחוזות היעני נאורים שלנו, אחרי מה שכתב על מלי גרין.

  2. אהרן פוירשטיין

    ומה שמצחיק אותי בשולי העניין הוא רשימת הכותבים (המופיעה בציטוטים שהבאת)- שהיו צריכים לקבל כסף על כתיבתם. נו טוב- כשחושבים על עטיפת דגים, אני בטוח שהיה גם להם דרך לתרום.

  3. הנס הגדול הוא שאותם מתי מעט, שאלוהים חנן בחכמה המאפשרת להם לאחוז בהשקפות הפוליטיות הראויות, ניחנו על ידו גם ביכולת התבטאות כה קולעת ושנונה – אפילו שרוב הזמן הם כלל לא מאמינים בקיומו!

התגובות סגורות.