למה אני כותב

לפני  חודש בערך, פירסם עידן לנדו פוסט שכותרתו "הקץ לניצול: למה התקנתי כפתור Donate " הפוסט בנוי במתכונת שאלות ותשובות, ואצטט ממנו קטע קצר

image
חדר משלי

אז הוא עטף את הבושה הזאת במין תרגיל אינטלקטואלי פתלתל על צדק ואי-צדק באינטרנט, עמל ותמורה ושאר מרעין בישין. לא מכובד.
– אולי זה זה נראה ככה. אבל זה לא. המחשבות האלה, על המעמד השפל, הבזוי, של עמל אינטלקטואלי בחברה שלנו, מלוות אותי הרבה שנים. עוד לפני שבכלל ידעתי שיש כזה דבר אינטרנט. ועוד משהו.
– מה?
– על הזין שלי איך שזה נראה. זה מרגיש הדבר הכי נכון לעשות.
– עם סובטיליות לא מתווכחים. בכל מקרה, מה אתה מציע בטווח הקרוב?
– תלחץ על Donate, למעלה משמאל, ואז תמשיך לפי ההוראות.
– בסדר, בסדר. שאלתי מה אתה מציע באופן כללי?
– אני שולח מכאן קריאה נרגשת לכל הבלוגרים והבלוגריות בארץ: התקינו לאלתר כפתור Donate בבלוג שלכם! זה די פשוט (הוראות – כאן). למעשה, אני לא מבין למה זאת לא ברירת המחדל של וורדפרס, שצריך יהיה להתאמץ כדי לבטל אותה. בדיוק כמו שתשלום עבור עיתון הוא ברירת המחדל, וחטיפה שלו מדוכן העיתונים, בלי לשלם, היא אופציה טעונת הצדקה.

עידן לנדו סבור שקריאת הפוסטים שלו בלי לתת לו תמורה חומרית היא "ניצול". המסקנה המידית מדבריו היא שאם קורא מסוים לא מעונין לשלם, הרי שעידן מבקש ממנו לא לקרוא את הבלוג. למרות ההסברים הארוכים שלו שם, אני לא השתכנעתי שהמודל של "תרומה" מתאים. כי או שחייבים מוסרית לשלם,או שלא. תרומה זה משהו באמצע. גם לא אהבתי את ההסתייגות שלו מבלוגרים ימניים שלהם לדעתו לא מגיע כסף, ואת הרטוריקה המאשימה  את הקוראים והמגיבים שלא הסכימו איתו.  אני מציע לכם לקרוא בעצמכם את כל הפוסט הארוך והמנומק שלו, עם הדיונים בטוקבקים בהם הוא מסביר את עמדתו, אולי תקבלו דעתו. כך או כך – מאחר שהוא יצא בקריאה לכל הבלוגרים והבלוגריות בארץ להתקין את כפתור התרומה, אנסה להסביר פה למה אני  לא אעשה זאת.

בעניין הניצול אני מסכים עם עידן שגם דברים שנעשים בהסכמה, יכול שיהיה בהם ניצול. ואני לא מקבל את האמירה ש"התוכן נועד להיות חינם" כאילו זו זכות מוקנית לכל מי ששילם כמה שקלים לספק האינטרנט שלו. ובכל זאת – אני לא חושב לבקש מהקוראים שישלמו, או יתרמו לי סכום כזה או אחר. לכל היותר, קוראים יקרים, אם ממש נהניתם מהפוסט או מהבלוג כולו, ספרו לחבריכם חברותיכם ומשפחתכם, או שתלחצו למטה "אהבתיהו" ויפוצו מעיינותי חוצה.

אודה ולא אבוש- לפרנסתי אני עובד בתחום אחר. בו אני מבלה את רוב שעות הערנות שלי (וגם פה ושם כמה שלא), ומנסה להיות מועיל בדרך כלל. ומדי חודש, כמו שעון, המעסיקה שלי ממלאת את חלקה והמשכורת מגיעה לחשבון הבנק ללא עיכובים מיותרים. כך שאני לא תלוי בשכר סופרים אפשרי או בלתי אפשרי. תגידו – יפה לך, אתה יכול להרשות לעצמך לחיות ממשכורת ולא לבקש כסף. אבל לא כולם כמוך.  ואכן – תקופה לא קצרה כתבתי במוסף הספרותי של עיתון "הצופה". לא דרשתי ולא קיבלתי שכר על כך. כל אותה תקופה התלבטתי ביני לבין עצמי האם אני נוהג כהלכה, מאחר שישנם לא מעט כותבים שנפגעים מהעובדה שיש כאלה שלא משלמים להם. מסיבות אישיות שונות, המשכתי בדרך זו, ובמידה מסוימת אני מצטער על כך. בכל מקרה, למרות ואולי העובדה שהעיתון לא נהג לשלם לכותבים הוא נסגר, יחד עם הטור שלי.

היום – אני כותב בבלוג עצמאי, אני כותב כי אני מבקש ליצור שיח בנושאים המעניינים אותי. כל ספר שאני כותב עליו – אני קורא אותו מכריכה לכריכה. כל פוסט, השקעתי בו מחשבה. נכון, אני לא עורך תחקירים ממושכים ומספק חדשות חשובות, ויש שיזלזלו בבלוג שלי בגלל זה, זכותם. ואני לא חושב שהקוראים מנצלים אותי באיזה אופן. אין פה ניצול, לא במפורש ולא במשתמע. לא, לא בגלל שאני משוכנע שאף אחד לא ישלם לי, או שלכתיבתי אין ערך, לפחות בעיני. הסיבה לכך היא אחרת. אני כותב מחוץ לשוק הכלכלי. מחוץ למתכונת של עבודה תמורת שכר. אני עושה כל מיני דברים בחיים, חלקם דורשים מאמץ רב וממושך, ולא על כולם אני מבקש תשלום.  ולא בגלל שזמני אינו יקר, אלא משום שאני לא מקבל את התפיסה שלנדו מציג – תשלום-או-כלום. אני כותב בגלל שאני מקווה שלדברים שלי יש ערך, על אף שאין מחיר בצידם.

תשאלו – מה יהיה גורלה של הכתיבה, ושל הספרות בכלל, בעידן הזה בו לנדו חושב שהוא צריך לבקש תרומות, ואנשים אינם יכולים לחיות מכתיבה? אני לא יודע. בחירתי האישית הייתה לעסוק רוב היום בנושאים שמשלמים לי עליהם, ומיעוטו בעיני רוח וכתיבה בכללם. אולי, בזמן הזה, זו האפשרות היחידה. גם לנדו בעצמו לא פורש מעבודתו בשכר ומתמסר לכתיבה. אז מה לו כי ילין.

.

.

.

===

בעקבות כמה תגובות – רציתי להבהיר משהו שאולי לא הצלחתי בפסקאות שלמעלה. אני לא חושב שהבלוג של עידן לנדו אינו "ראוי" לתשלום. אני חולק עליו עקרונית, וגם על חלק מהמגיבים.  בשלשה נושאים – מי ראוי לתשלום, האם אפשר לגבות תשלום, והאם צריך.

האם מישהו ראוי לתשלום?

כן. חד משמעית. כל אחד שסבור שמגיע לו תשלום, הרי שהוא ראוי לכך.  הוא עבד וטרח, מי פחות ומי יותר, וכל אחד  יכול להחליט אם הוא רוצה לשלם או לא. המערכת שמבוססת על עסקה בין קונה מרצון למוכר מרצון, קריטריון האיכות אינו רלבנטי כל עוד שני הצדדים יודעים במה מדובר.  אני גם לא מקבל את הנימה המדברת על "זבל" בזלזול, ולגבי הבלוגים שהוזכרו – יש לי דעה משלי לדירוג האיכות שלהם לעומת אחרים ואכמ"ל.  "הברירה הטבעית" היא להקה מצוינת, אבל לא נראה לי שיש לה משמעות כאן.  גם את האמירה שהכותבים כותבים כי "הם זקוקים לזה"  אני לא אוהב. היא אינה רלבנטית מאחר שהמניעים האישיים של כל אחד הם מענינו. ברגע שהוא דורש תשלום, זכותו לדרוש.

אבל אי אפשר היום לגבות מאף אחד כלום!

נכון, כיום אין מודל עסקי פועל שמאפשר את זה,  אבל ברמה המוסרית זה לא טיעון. בכל מקרה – החוב המוסרי לשלם נובע מעצם העובדה שהבלוגר דורש תשלום. וכפי שאמרתי, מי שרוצה להיות מוסרי יצטרך לבחור האם להענות לקריאתו של עידן לנדו (לדוגמה)  ולשלם לו, או וולונטרית להמנע מקריאתו.  (סוגית ה"תרומה" היא משנית לעניננו).

אז מה אתה אומר בעצם?

הכל תלוי במטרות המוצהרות של כותבת הבלוג. רשאי אדם, כמוני, להחליט שהוא לא במשחק הכלכלי בנושא זה. מעמיד את יצירתו לרשות הכלל ללא תמורה. יש לא מעט פרויקטים כאלה, אני לא המצאתי את הקונספט. דומני ש"רשימות" הוא אחד מאלה, ופרויקט הקוד הפתוח של וורדפרס שרבים מאיתנו נהנים ממנו שייך גם הוא.  אני נמצא שם. וזו הבחירה שלי כיצד לפעול. אני לא חושב שהיא עדיפה באופן מוחלט על פני כל אפשרות אחרת. כל שביקשתי להגיד היא שבחירה כזו נמצאת מחוץ לשאלות  המעשיות, ובוודאי לא מגדירה את הקריאה והתגובות כ"ניצול".

27 Comments

  1. בסופו של דבר רוב הכותבים כותבים כי הם רוצים לכתוב או אפילו זקוקים לזה.

    אם מישהו אחר (הוצאת ספרים, עיתון וכדומה) מקבל תשלום עבור מוצר הכולל את הטקסטים שלך – אכן ראוי שגם אתה ככותב תקבל חלק הוגן מהתשלום (מהו חלק הוגן? שאלה אחרת לגמרי).

    אבל עצם הכתיבה (״העמל האינטלקטואלי״) אין בה כדי לחייב את הקוראים לשלם. מה שכותב הכותב – כותב הוא בשביל עצמו.

  2. הלה, סידני, אוסטרליה

    מסכימה איתך לחלוטין וגם אם יואב ספיר
    עניין אחר: תרומה הוא דבר מוכר במס למען מטרה שאיננה רווח. מי שחפץ לכתוב ספר מאמרים יכול תמיד לעשות זאת, גם בהתבסס על מאמריו בבלוג. כותב ספר מאמרים איננו עובד למטרה שאיננה רווח – אם הרווח איננו שלו הוא יהיה של בית ההוצאה. על כן המונח "תרומה" איננו במקום.
    אצלי בשכונה יש כמה אנשים הדואגים לגינה יפה ומטופחת. כיף לי לעבור ליד גינתם, ואחמיא לבעל/ת הבית אם אראה אותם בעבודתם. ולמרות המאמץ והכסף שהם משקיעים בגינתם, הם לא יבקשו ממני כסף. וטוב שכך.

  3. חיותה, אכן נפלאות דרכי האינטרנט 🙂

    אני כותבת (או לא כותבת) בשביל עצמי. אם הייתי מסתדרת עם עורכים והקוים המתים שהם מביאים איתם, הייתי, קרוב לודאי, מקבלת בשמחה את אחת מההצעות שגולגלו לפתחי לכתוב בעיתון מוסדר ולהרוויח את שכר הסופרים.

    הואיל ואני נהנית מהכתיבה ונהנית מעצם העובדה שקוראים את דברי, הבחירה שלי היא לעשות את הדברים בתנאים שלה וההקרבה היא חיי העושר עליהם ויתרתי.

    אני לא שופטת את עידן שבוחר שלא להשתייך לגילדת עיתונאים, אבל גם לא מקבלת את טיעוניו בנוגע לתשלום.

  4. אני חוששת שאתה מפספס את הנקודה ובענק.
    בימים אלו של אין עיתונות, יש כמה בלוגים, ספורים מאוד לצערי, אבל עדיין כמה בלוגים, שמספקים את מה שהעיתונות לא רוצה ולא מסוגלת לספק.
    הבלוג של עידן הוא אחד מהם. לכן הוא גם ראוי לתשלום.
    הנקודה שאתה מעלה על יכולת להתפרנס לא רלוונטית ואפילו מעליבה. זו לא נדבה התשלום לבלוגר מבריק וחשוב. זה תשלום. תשלום על עבודה חשובה שהציבור צריך. צריך. לא רק רוצה.

    עכשיו, אני אישית חולקת על עידן שקורא לכל הבלוגרים לבקש תשלום. זה מופרך ולא לעניין.
    כמו שמדפי הספרים מוצפים בערמות זבל, ככה הרשת מוצפת בערמות של בלוגים חסרי משמעות (לציבור. לא לבלוגר. הבלוגר זה ברור שהבלוג משוש חייו ובבת עינו).
    ולכן, גם כאן תתקיים הברירה הטבעית והתשלום יגיע לאלו שראוי לשלם להם. ואת זה יעשה קהל הקוראים של אותם בלוגים.

    1. צביקה

      אני מתנצל שאני מציף אבל הטיעונים שלך משונים ביותר. אם המודל הוא מודל של תרומות לא תתקיים ברירה טבעית. ברירה טבעית תתקיים רק אם כולם יעברו למודל המייברגי. אבל די ברור שבמצב כזה אף בלוגר לא ישאר ברשת. אפשרות אחרת היא שימשיכו לכתוב רק אלה שזמנם בידם כי יש להם הכנסה בטוחה אחרת כמו עידן לנדו. אני חייב להודות שהמקרה של לנדו מרתיח אותי. גם אני איש אקדמיה ומשכורתו משולמת מכספי ציבור.לנדו שהבלוג שלו אכן מעניין ומושקע ביותר הודה בפירוש שעבודתו נפגעת כתוצאה מהכתיבה בבלוג. בעיני זה מעשה לא מוסרי מהמדרגה הראשונה וכאשר הוא מחציף ומבקש תרומות הוא מגדיש את הסיאה.

  5. אגב,
    אי חושבת שהבקשה "לתרום" בעייתית מאוד.
    למה צריך לתרום?
    זה שוב שם את הכותב בעמדת חולשה שבה כל מיני מצנטים טובי לב "יתרמו" לו וינקו את מצפונם. בדיוק אותו סיפור עם התרבות שמשום מה יש מין דעה כללית כזאת שאומרת שתרבות זקוקה לתרומות. היא לא זקוקה לתרומות. היא זו שתורמת לחברה והערך שלה לא יסולא בפז לכן צריך לשלם עליה. (כמו על ספרים למשל)

    1. צביקה

      ואז מה? ישלמו עליה עשרת האנשים שמוכנים לשלם עליה, יוצר התרבות יגווע ברעב ולא תהיה יותר תרבות. ודאי שתרבות זקוקה לתרומות. איזו מן לוגיקה זו?! אלא אם כן ההנחה המובלעת של דבריך היא שהמדינה צריכה לתמוך באופן קבוע בתרבות. זה לא תשלום כי מישהו מחליט בשבילי שאני משלם על משהו בלי לשאול אותי. זו תרומה כפוייה. זה אפילו יותר גרוע.

      1. צביקה

        נכון מאוד. זו היתה הנקודה שלי (אולי לא הבהרתי אותה כמו שצריך. כנראה זו הסיבה שאין לי בלוג). אסתי מתנגדת לתרומות אבל להבנתי לא מתנגדת לתקצוב על ידי המדינה. זה אותו הדרעק. אם יא מתנגדת לשניהם היא דנה את את רוב אנשי התרבות לגורל דוד אבידני.

  6. אמיר

    למיטב זכרוני, לנדו לא ניסה לשווק את רעיון התרומה כפתרון אידאלי. אלא שבהיעדר מודל תגמולים חלופי, זה יותר טוב מכלום. הדיון שם היה על הנושא העקרוני, ולא על השיטה.

    1. גלעד סרי-לוי

      כן. גם אני מדבר על הנושא העקרוני. נראה לי שלנדו אוחז בשתי הסעפים. מצד אחד אומר שמי שלא משלם מנצל אותו, מצד שני מאפשר את זה לכל מי שעובר בסביבה.

  7. צביקה

    מצידי לנדו או כל בלוגיסט אחר יכול לשים גם בריכת שחייה קטנה בצד הבלוג שלו. למי אכפת? העניין היחיד הוא מס ההכנסה כיון שלמרות השם "דונייט" זה לא דונייט ולא נעליים. במקרה של לנדו, כיון שבהיותו איש אקדמיה, את משכורתו כולנו משלמים, והוא באותו פוסט מפורסם מספר שהשעות שהוא משקיע בכתיבת הבלוג פוגעות בעבודתו האקדמית. כיון שכך, כולנו כבר משלמים על קריאת הבלוג שלו ולכן אין סיבה לתרום לו.

  8. צביקה

    מה זה "מגיע תשלום"? ומה זו "עבודה חשובה"? אין חיה כזו. תשלום מקבל מי שאנשים החפצים בסחורתו מוכנים לשלם כדי לקבל אותה. זה הכל. יש אנשים שרוצים לקרוא תחקירים ויש אנשים שרוצים לקרוא פרשנות על האח הגדול ויש אנשים שרוצים לקרוא על אוסף גלגלי האופניים של מאן דהו. אם גורביץ שם כפתור דונייט ולא פונה למודל המייברגי זה רק בגלל שברור לו שאין מספיק קונים לסחורה שהוא מספק. לשים השקפות פוליטיות רגע בצד, אין קונים כי התחקירים שהוא עושה לא כל כך משמעותיים כמו שאתה מציג (אני קורא אותו בקביעות). הניתוחים הפוליטיים או החברתיים שלו ושל דומיו, אינטיליגנטיים ככל שיהיו, יש עוד אלף כמותם והם חסרי משמעות. היום כל סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה, ספרות, פילוסופיה (למה אף פעם לא הנדסת חשמל דררך אגב), פותח בלוג ושופך הגיגים. הכל אותו הדבר.

  9. אם יותר לאסתי להגיב
    לא שאני לא נהנית לראות שאתם שמים דברים בפי וגם חושבים, שואלים ועונים בשמי, אבל…

    אכן, אני חושבת שהמדינה צריכה להחליט מה סדר העדיפויות שלה ולהבין את חשיבות התרבות בעניין הזה, ו… כן. בהחלט לתמוך בתרבות כי בלעדיה המקום הזה לא ישרוד, לכן לטעמי התרבות היא צורך קיומי בטחוני.

  10. אלה

    אני תרמתי ללנדו. יש אנשים שאני אוהבת לקרוא וחשוב לי לקרוא וחשוב לי שהם יהיו נוכחים. האמת – אם היה לי ממש ממש המון כסף הייתי מממנת בהרבה מאוד דולרים עוד כמה בלוגרים וכותבים ואמנים וכל מיני כאלו שעושים דברים משמעותיים בעיני. הלוואי ויכולתי לממן להם משכורות חודשיות או שנתיות שישבו ויעשו את הדבר הזה שאני כל כך מעריכה. בקיצור, לגמרי בעד הדונייט. ואני לא הבנתי מדבריו של לנדו שהוא חושב שמי שאינו תורם פועל באופן לא מוסרי.

  11. פינגבק:למה בלוג « ספר חברה תרבות

התגובות סגורות.