כמה הערות על המצב – יום ששי.

ככה עושים לחברה?

File:Friends titles.jpgראיתי השבוע באתר "הארץ" כתבה מרתקת, תחת הכותרת המבטיחה "איך נפטרים מחברים מיותרים" וכך כתוב שם:

אם החברים שלנו הופכים להיות ממקור תמיכה לעול, כנראה שזה הזמן להיפרד מהם. איך יודעים מתי זה הסוף, וכמה זמן נמשכות חברויות לנצח?

הכותבת שירה מייזנברג  ממליצה להפטר מחברים מיותרים השואבים ממך אנרגיות יותר ממה שהם מעניקים לך. (איפה שי אגסי כשצריך אותו?) ויש לה גם עצות מועילות לרכי הלבב שבינינו:

אפרת בת ה-33, מספרת על השיטה שלה להתנתק. "אני מסננת. אם מישהו בכל זאת לא מבין שהוא מסונן וממשיך להתקשר אלי, אני מחליפה את שמו בזיכרון של הטלפון הנייד בטייטל 'לא לענות'. הנייד מצלצל, אני רואה שכתוב 'לא לענות' ומצייתת. ברמה הפסיכולוגית אני שומרת על מצפון שקט כי אני לא יודעת מי זה שאני לא עונה לו. קרה שמחקתי שם מהנייד אבל לא החלפתי אותו ב 'לא לענות', וכך עניתי לשיחות מאנשים שלא רציתי להיות איתם בקשר".

הכתבה הזו מטרידה בישירות שלה, ולעתים לא נעימה לקריאה אך היא מייצגת אמת חברתית בת זמננו.  אין מקום לחברות של פעם, אין  ידידים אמיצים הנושאים את רעם עלי שכם, דואגים וכמו בשיר You've got a friend (וכאן ביצוע יפה במיוחד של קרול קינג וג'יימס טיילור) נחלצים לעזרה כשהוא קורא, דואגים ומעניקים תשומת לב. האתוס הזה פג תוקפו. חברות היא משהו שיפה לזמנו, "מתאים". אין בה מחויבות ארוכת טווח, והיא נמשכת כל עוד נחמד לשני הצדדים. וכשלאחד נמאס, זה יוצר עליו עומס, או סתם "לא מתאים", אין לשני על מה להתלונן. אבל מה לעשות, גם נישואין היום כבר אינם "עד שהמוות יפריד בינינו", ואפילו לא "בטוב וברע", אלא סתם ככה, כמה שמתחשק.

כדאי לקרוא

היום עם קצת עזרה מחברים-

יצחק מאיר בבלוג חדש, מדבר על מסמך גלנט. למרות הכתיבה הרבה בנושא, יש לו זווית חדשה. יצחק מאיר אומר שמסמך גלנט מזויף, רק מאחר שמסמך כמותו עשוי היה להיות אמיתי, ותוהה על העולם שבו כותבים מסמכים כאלו דרך שגרה, לאלופים או לרבנים או לסתם מועמדים לתפקידים נחשבים. (תודה לחיותה)

איתן שוורץ  על לקוחות פרייארים והקמפיין לקניון ארנה, מבית היוצר של זרמון גולדמן, (ותודה ליעל מעוז שי)

דומיניק קסקיני על middle-aged men in lycra (ותודה לדודי)

בועז כהן מצדיע ל"תולדות האמנות" של גומבריך. (את זה מצאתי לגמרי בעצמי)

איילת עוז מספרת על דילמות הכותב, הריכוז והאינטרנט  בפוסט מפתיע על עגבניות וניהול זמן

בקצרה

בית המשפט הגיע לפשרה בפרשת עמנואל. תפתח מגמה חסידית. הבעל שם טוב מתהפך בקברו, והחסידות ממשיכות לאפריקה כאילו כלום.

לוי ליפהיימר מטפס על הר נבו. (תודה ליותם על ההפניה והאסוציאציה)

ברכות לקבוצת הפועל תל אביב על ההעפלה לליגת האלופות. מקווה שתמשיכו את המסורת של מכבי חיפה.

ספר לשבת

הוסף לסל את טוב נגד רוח הצפון / דניאל גלטאואראתמול, כפי שהבטחתי פרסמתי פוסט על ספרו של מורקמי סאן. והיום אספר לכם על ספרו של דניאל גלטאואר "טוב נגד רוח הצפון". (מגרמנית: דפנה עמית, הוצאת כתר). שם הספר עורר בי אסוציאציה למכשפות בסרט "הקוסם מארץ עוץ", אבל לא. הספר הוא רומן מכתבים, בין אמי רוטנר לליאו לייקה. לא מדובר פה ברומן מכתבים של פעם, אלא התכתבויות בדואר האלקטרוני.  אין בכך חידוש מדהים. נאורה שם שאול כתבה כבר ב1993 את "רומן דיגיטלי" המתבסס (בחלקו) על התכתבויות מייל, וכולם בוודאי זוכרים את סרט התעמולה הקפיטליסטי "יש לך הודעה". הספר "טוב נגד רוח הצפון" מתחיל, כמו שמקובל, בטעות בכתובת דואר, שהופכת עם הזמן להתכתבות אינטנסיבית וקשר משמעותי. מרטין בובר חשב שקשר כזה לא יתכן (ב'רחק וזיקה, בקובץ "פני אדם – בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית"). אנשים לא יכולים לדבר דרך מכונות. מסתבר שאפשר, ויותר מזה – לדעתי. יחסי זיקת אינטרנט יכולים ליצור קשר אנושי עמוק במיוחד, מאחר שהוא מתבסס על זיקוק האדם הניצב(ת) מולך לטקסט. קצר בדרך כלל, מידי כמעט תמיד. זהו קשר ללא נוכחות פיזית, אמנם ללא משב הרוח הנוצר כשהיא מסבה את ראשה, ללא צליל קולו. אך דווקא זה יכול לאפשר שחרור ממועקות ומעכבות חברתיות ולתת קול להבטים שאחרת היו נחבאים אל מול המבוכה הבינאישית.  דניאל גלטאואר מסכים גם איתי, וגם עם מרטין בובר, וכל הספר הוא משחק על הציר שבין אנושיות האינטרנט ל"עולם האמיתי".

עצה למי שרוצה לקרוא את "טוב נגד רוח הצפון" – אל תציצו בכתוב על גב הכריכה. יש שם פרט עלילה משמעותי שיפגום בקריאה. מי ששם נפשו בכפו ומוכן לקחת את הסיכון, יכול להמשיך ולקרוא מה יש לי לומר בנושא. האחרות –מוזמנות לדלג אל השיר לשבת.

העניין שרציתי להתיחס אליו הוא המשפט "ספר ההמשך יראה גם הוא אור ב"כתר"". אני שואל את עצמי מה רצתה ההוצאה לאור לומר בכך. ישנם ספרים שנכתבו להם ספרי המשך, ("בראשית" למשל), אבל כל אחד מהם עומד בפני עצמו. ברומן בו יש גבר ואשה וצרות, (כי גבר ואישה נשואה לאחר מזמין תמיד צרות, ועשוי להגמר בבכי) האמירה הזו היא כמו "המשך יבוא" בסדרות טלוויזיה בהן לתסריטאים אין מספיק רעיונות והם מחלקים פרק לשניים, או יותר גרוע כמו בסדרות על משפחות החיות באיים אבודים בהן אתה יודע שהן לא יצאו מהאי. לא בשבוע הזה, לא בשבוע הבא כי תמיד מחכה עוד פרק.

שיר לשבת

חלפו הרבה שנים, ובכל זאת – הדאדאדאדא עדיין שם.