משא ומתן, מרטין לותר קינג, חומסקי ושירת העשבים – טור לקראת שבת

כמה הערות על המצב, יום ששי

תראו מי שמאיים

לפני כשבוע התחיל המשא ומתן בין ההסתדרות לממשלה על הסכם השכר החדש.

ראו את כתבתו של צבי לביא בYNET הוא מודאג. "רגלי שלחן הדיונים "חורקות"" . וכל כך למה?

הסיבה לכך: יו"ר ההסתדרות עופר עיני בכלל מתנגד להמשך המתכונת הדו-שנתית שנתמכת בידי השר יובל שטייניץ ונשיא התעשיינים שרגא ברוש שהוא נציג המעסיקים כראש לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים. סכנה מיידית אורבת מדרישות השכר שיעלו במו"מ על ההסכם הקיבוצי החדש אשר עומד להיפתח בראשי השבוע הבא.

שומו שמיים. סכנה אורבת למו"מ מאחר שלהסתדרות תביעות שכר. נדמה לי שזה הרעיון במשא ומתן. אם לא היו להסתדרות דרישות שכר, אני מניח שהיו הולכים כולם לים. על פי צבי לביא, עצם הדרישה לתוספות שכר היא סכנה ואיום. (מעניין שדווקא אילן לוין, הממונה על השכר באוצר, לא נופל מהכסא.) לא אכחד, יש לי עניין אישי בתוצאות המו"מ, אך דומני שהרטוריקה של YNET צריכה להטריד כל שכיר. לדידם, שכיר צריך להודות על מזלו הטוב שהוא בכלל מועסק. ועובד מדינה לא כל שכן. איני מכיר את צבי לביא, אבל אני יכול להניח שהוא אינו מעתירי המשכורת בגוף שבו הוא מועסק. ובכל זאת, אין בו שמץ של סולידריות עם עובדים. התופעה הזו נפוצה מאד. בכל פעם שיש שביתה, ואין הרבה מדי כאלה, העיתונים יוצאים בכותרות על "הנזק למשק", ואזרחים מוטרדים מתראיינים בנתב"ג המלא לעייפה, ובוכים על אבדן חופשתם,שוכחים שבנתב"ג הם אולי שבוע בשנה, וכל שאר הזמן הם עובדים שמקום עבודתם וזכויותיהם הולכים ומתכרסמים, הולכים ואובדים. מרקס קרא לזה "תודעה כוזבת", אני סתם עצוב.

רק בריאות

ביום ששי האחרון נערך מרתון תל אביב. מרתון, הוא ענין מסוכן למדי, תשאלו אפילו את פידיפידס אבי הקונספט. גם בתל אביב היו כמה וכמה שבריאותם ניזוקה.  ארבעה פונו לבתי חולים במצב קשה כאשר שניים מהם מונשמים ומחוסרי הכרה ויש חשש לחייהם. עניין זה מאיר באור קצת אירוני את דבריה של אורלי פרומן, מנכ"לית משרד התרבות והספורט שהמרתון "נותן ביטוי לאמירה הנפוצה נפש בריאה בגוף בריא".  ספורט קיצוני עלול להיות לא בריא בכלל. ודבקות במשימה היא ערך חשוב, אבל לא בטוח ששווה את מחיר חייך או בריאותך. 

(עוד בנושא, פוסט שכתבתי לפני שנה-  ליפא העגלון – על מוות במרתון וטסטוסטרון , ועל למות ולכבוש את ההר)

 

ארס פואטיקה

חלי גולדנברג שואלת

מה יותר נעים – בבלוגים עסקינן – הרבה קוראים או הרבה תגובות?

בהתחלה עניתי "כולם רוצים גם וגם. יש כאלה שמקבלים, אחרים מסתפקים במה שיש". זו היתה תגובה ספונטנית. למקרא התגובות לפוסט שלה, חשבתי שוב על הענין.

אצלי בבלוג, הפוסט הכי נקרא הוא זה שכתבתי על ספר שמאד לא אהבתי. בגלל שהספר היה לרב מכר, הרבה מאד קוראים מגיעים לקרוא אותו אחדים מהם מגיבים (בדרך כלל מתנגדים לדעתי). עוד פוסט פופולארי אצלי הוא קישור ששמתי לעותק אלקטרוני של ספר שכתב רב מסוים, וגנז אותו בלחץ חרדי. אני מניח שקוראי הפוסטים הללו לא ישארו לקרוא עוד בבלוג.  אז מה עדיף, הרבה קריאות או הרבה קוראים? קוראים קבועים או מזדמנים? מנוי מראה לכאורה על מחויבות, אבל יש רבים שנהיו  מנויים ונשארו מתוך עצלות. למחוק את עצמך מרשימת התפוצה יותר מסובך מלהתעלם מהמייל.  תגובות כך נראה לי, תלויות מאד באופי טקסט. כתיבה פוליטית, לדוגמה, מזמינה בדרך כלל תגובות רבות.

מה כל  זה אומר? קודם כל, שהשאלה מה המדד אינה כל כך פשוטה. אתם מוזמנים לנסות ולהתעמק בממצאים של גוגלאנליטיקס, ניתוחים וניתוחי ניתוחים. אבל בעומק הענין, לא זו השאלה. השאלה האמיתי היא בשביל מה אתה כותב. משם נגזר בשביל מי וכל השאר.

כדאי לקרוא

על לקויי למידה, ועל מורים שהם לקויי הוראה. בבלוג של אריאל סרי לוי (יש קרבת משפחה)

הפוטון השמן ממכון ויצמן בסופרפוזיציה ובפעולת רפאים למרחוק – בבלוג של גלי ויינשטיין. לא הבנתי כלום, אבל הזדהיתי עם הפוטון המסכן והשמן, שמרוב מצוקה נדרש לפעולות רפאים למרחוק.

העולם מנקודת מבטן של  העגלות בסופר של רמי לוי – בבלוג החדש של צפריר בשן

מסתבר שמסתמנת מצוקת חשיש בישראל. סיבות גיאופוליטיות כאלה ואחרות הקטינו את זמינות הסם לחובביו.  על שירת העשבים תוכלו לקרוא בבלוג של עידו הרטוגזון  ובתגובות המרתקות. טקסט מופלא, לחובבי הז'אנר.

ספר לשבת

בבלוג שלי –  סקירה כפולה. "העזרה," של קתרין סטוקט (הוצאת מודן) ו"נשמתם של השחורים" שכתב ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז (נהר ספרים). שני ספרים, שני כיוונים סיפור אחד.

באותו ענין – ליד מיטתי, (מטאפורית, אין לי שם מקום לערימות של ספרים) מונח הספר מרטין לותר קינג – אוטוביוגרפיה . לא מדובר באוטוביוגרפיה אמיתית, אלא בעריכה של קטעים מתוך כתביו, ובכל זאת, יש כאן תמונה מרתקת של האיש החשוב הזה. 

ועוד בבלוג שלי – שמעון גרשון, שחקן כדורגל פעיל, נוטה לעסוק בענינים שמחוץ למגרש. הוא הפיק תקליט יחד עם אשתו , ועכשיו, שמעון גרשון מוציא ספר ילדים "סודות הכדורגל של נועם. על הספר, ועל המסע מבלומפילד לטדי. "סודות הכדורגל של נועם"

בעניין חומסקי

ראיון מחכים עם עלי ג'י 

 

שיר לשבת

(ותודה ללובה ק. שכותבת בלוג בשפה שאני לא קורא)

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=h_UJn14n49E&w=425&h=355]

 

 

ואני, למה אני כותב ?

אני כותב כי זה מה שאני אוהב. נהניתם? ספרו לחבריכם. שיקראו גם הם.

6 Comments

  1. לפני שנים, עת הייתי מורה, חזרתי מחופשת הקיץ ופגשתי בביה"ס את ג' – מורה ותיק, משקיע, ערכי; ופניו לא כתמול שלשום: הוא סיפר לי שאמו הבאה בימים נפלה למשכב, אשפזו אותה בבית חולים, אבל בדיוק פרצה שביתה כלשהי במערכת הבריאות (האחים והאחיות? עובדי המנהל והמשק? הפרמדיקים? מרפאות החוץ?), היא לא טופלה כראוי, ונוסף על סבלה של כל המשפחה – כי גם מי שבקו הבריאות לוקה בדאגה בשל גילה של האישה – סבל נוסף.

    יצאתי ידי חובה במילות הזדהות ותקווה לרפואה שלמה, ולא הזכרתי לו שזמן מה לפני כן הוא תמך בעיצומי המורים ש"דפקו" אזרחים ישרים לא פחות ממנו שלא יכלו ללכת לעבודה בגלל הילדים שנשארו בבית וקופחה פרנסתם ושגרת יומם; ובטח ובטח שלא הזכרתי לו את חוסמי הצמתים ומשביתי הרכבות וכיו"ב, שגם להם יש אמהות מאושפזות בבתי חולים מושבתים או ילדים מבקשי דעת בבתי ספר בעיצומים..

    דזבין אבא בתרי זוזי – חד גדיא, חד גדיא!

  2. לובה

    הבלוג נהייה פופולרי אחרי שיש לו 200 קוראים קבועים. והם מתחילים לפרסם אותו ומביאים חברים אחרים.

    מה מגדיר את הבלוג הפופולרי? אם כתבת סתם כמה מילים על מצב רוח שלך היום וקבלת המון תגובות — אז מדובר בבלוג המפורסם. ויש שיטות איך לכתוב ועל מה לכתוב כדי למשוך קוראים ותגובות.

    לי אף פעם אין כוח לדאוג לפופולריות. בדרך כלל אני כותבת שטויות בשביל עצמי. פעם יותר דאגתי לבלוג שלי וכתבתי על דברים שמשכו תגובות רבות, אבל עם הזמן… אחרי 6 שנים של חיים הווירטואליים… אני כבר פחות מתלהבת מעצמי הכותבת, יותר חשוב את הקשר עם אנשים המעניינים דרך האינטרנט.

    לפעמים אני פוגשת מישהו שפותח לי ת'דלת לעולם חדש. לפעמים מישהו נותן לי מפתח לפתוח את עצמי.  

  3. גלעד סרי-לוי

    צפריר – חן חן
    לובה – כמה זה "פופולארי" זו שאלה. את אומרת מאתיים קבועים שמפיצים. ראיתי בתגובה שמישהי כתבה לבלוגרית מפורסמת "נגיד שהיו לך מאה קוראים קבועים", כשהיא מתכוונת "רק מאה". אחרים חולמים ומסתפקים במאה כניסות בשבוע.
    בכל מקרה, לשאול בלוגר כמה קוראים יש לו, נחשב שאלה ממש לא נימוסית, ולא ראיתי בשום מקום מחקר.
    ראיתי כל מיני יועצים כיצד לפרסם את האתר שלך באינטרנט. רבים מהם לא מצליחים לקדם את האתר של עצמם, אז כנראה שהם לא כל כך מומחים.

    ואני ממש מצטער שאני לא יכול לקרוא את הבלוג שלך בגלל חוסר ידיעותי בשפה הנפוצה כל כך בישראל. תני לינק, אולי אצליח להבין משהו עם התרגומון של גוגל…

  4. לובה

    הבלוג שלי נקרה "משפחה ואיך לשרוד בה" (השם נבחר לכבוד ספר פסיכולוגי אחד). הבלוג שלי ההוא לא כמו בלוג שלך, הוא יותר מסוג של יומנים אישיים. וזה נראה ככה
    http://kinzburu.livejournal.com/
    ופה מידע אישי כולל בלוגרים שהתחברו איתי בבלוג http://kinzburu.livejournal.com/profile.
    גם אפשר לסנן את התוכן לפי נושאים. נגיד אם אני מסננת רק פוסטים עם מוסיקה, אז לו יהיו לך בעיות של שפה:
    http://kinzburu.livejournal.com/tag/youtube

    ב- livejournal גם יש סטטיסטיקה. עכשיו בדקתי שבמאי היו לי פוסטים שנכנסו לקרוא אותם 50 אנשים ויש כאלא ש-150. מינואר, לפני שהתחלתי לעבוד קשה, מצב היה יותר טוב 🙂
    אם אתה רוצה דוגמה לבלוג רציני אבל מצליח:
    http://igor-torick.livejournal.com/
    1500 קוראים וזה טוב.  אבל רוסית היא שפה נפוצה מאוד, כמו שאתה ציינת, ויש גם בלוגרים שיש להם 5000 ויותר קוראים קבועים. בנוסף רוסים רגילים לקרוא הרבה ומאוד מאוד אוהבים להתווכח :)) בישראל בכלל יש בעיה להפיץ משהו כי אנחנו מאט מאוד 🙂

התגובות סגורות.