תכננתי לרכוב לרחובות, או אולי לקרית גת. לא הסתדר לי עם ההסעה חזרה, ויוסי בכלל בטבריה. לכן החלטתי לרכוב במסלול אחר. בכלל אני בעידן של החלטות. החלטתי לרכוב עם קליטים, לשנות את היחס של גלגלי השיניים, ולהפסיק לעשן.
להפסיק לעשן – זו לא היתה בעיה מיוחדת. אף פעם לא עישנתי. בקשר לגלגלי השיניים – לא התכוונתי לשנות את היחס אל גלגלי השיניים. אני מתנהג אליהם יפה תמיד. אפילו משמן אותם לפעמים. גם היחס שלהם אלי לא רע בדרך כלל. הענין הוא היחס ביניהם, שקובע כמה קשה באימונים (וקל בקרב). לא אלאה אתכם בפרטים הטכניים, אבל שיניתי, מה שעושה את העליות קצת פחות קשות. תחמן, אתם אומרים לעצמכם. יכול להיות. אבל ככה אני מגדיל את הטווח בו אני יכול לרכוב. כי ההרים, כזכור, תמיד שם.
הענין השלישי הוא הקליטים. קליטים – אותו חלק שמחבר את הרוכב לאופניו והוא הדבר ההופך נער לגבר. (תודה לך קלינט). כן, היו לי קצת קשיים איתם בעבר. אבל עם קצת עצות מועילות שמצאתי פה ושם החלטתי להתמודד. התאמנתי בבית על הטריינר, וברחוב עם מכנסי ג'ינס, ליתר בטחון, עד שהרגשתי מוכן לצאת.
קמתי, תלבשתי, יצאתי. כרגיל באיחור, אבל הגעתי לצומת האלה בשבע ועשרים. היה חמים ונעים. המסלול המתוכנן היה לוזית בית גוברין, ואחר כך נראה. לוזית היתה בדיוק כמו שזכרתי אותה. בסך הכל עבר שבוע. הרכיבה עם הקליטים היתה משונה בהתחלה, אבל הרגשתי שהיא יותר אפקטיבית, גם גלגלי השיניים נתנו את שלהם. קשה לבודד מה תרם יותר, ומה חלקה של ההרגשה שעשיתי שינוי, אבל זה היה אחרת. מדי פעם רכבתי רק עם קליט אחד, זה הרגיע אותי קצת. מצד שני -רגל שמאל נתקעה כל הזמן. לא הצלחתי לשחרר אותה תוך כדי רכיבה, חשבתי שאולי אצטרך לנסוע הביתה עם הרגל מחוץ לאוטו, אבל בסוף הצלחתי לחלץ אותה במצב של עצירה. כמעט נפלתי שמאלה, לכיוון הרגל התקועה אבל בדיוק נזכרתי בעצה שקראתי בפורום, לדחוף את הגוף לכיוון הנגדי.פורומים של אופניים הם דבר מצוין. תמיד אמרתי.
גלגלי השיניים החדשים קצת ג'עג'עו בהילוכי הביניים. מחר אלך למשה לכוון אותם. לא עצרתי בצומת בית גוברין (כלומר עצרתי, יש תמרור עצור, אבל לא ישבתי בפונדק החביב) והמשכתי לצומת האלה ללא אירועים מיוחדים שיש לספר עליהם. וגם לא אירועים רגילים שאין לספר עליהם. משאיות, מכוניות וכו'.
את ארוחת הבוקר אכלתי יחד עם חייל שהעריץ את האופניים שלי. כמה הם עלו? הוא שאל. פעם עשיתי טעות ועניתי על השאלה הזו, מאז השכן מסתכל עלי בעין עקומה ומזמין את הילדים שלי לארוחת צהריים חמה. מאז אני לא חוזר על הטעות. "הרבה", אני אומר. כן? הוא שואל – יותר מאלפיים שקל? – שמעתי, הוא מוסיף, שיש אופניים שעולות יותר מעשרת אלפים שקל. נכון, שמעתי על כאלה - אני אומר ומהרהר.
לכל דבר טוב יש סוף, גם לדוור על אופניים, וארוחת הבקר נגמרה לה. ולאן עכשיו, אני שואל. שמא ארכב לבית שמש ואחזור? ואם כן, באיזו דרך אחזור?. די לדיבורים ולתכנונים, לוחשת לי דמות מוכרת, תזרום.
אז זרמתי. יצאתי לכביש 375 . לא ראיתי שום תמרור המתיחס אלי באופן אישי או כללי, והמשכתי. נתיב הל"ה – מקום יפה. גם צלחות הלויין שפעם היו שוס, והיום משכירים אותם לאירועים, יפות למדי. אחרי צומת עציונה, קצת לפני העליה לצור הדסה יש פניה לכיוון העליה לנס הרים. אסור לנסוע לנס הרים, יש תמרור שאומר "הפניה שמאלה למחצבה בלבד". טוב, אסע למחצבה. כשהגעתי לצומת של המחצבה נזכרתי שיש לי אופני כביש ולא משאית, וחם, ובכלל רציתי לבית שמש. מילא, פעם אחרת.
הדרך משם לבית שמש משקרת. כלומר משכרת, ירידה חביבה עד לאזור התעשיה. ותוך כדי רכיבה הגורם האחראי שואל – איך תחזור, הלו, האוטו שלך שם, בכיוון ההפוך. שתוק אני אומר לו, רוכבים ברוח. הגעתי למרכז המסחרי של ביג, לשתות מים ולהחליט לאן אלך מעתה. האם אשוב על עקבותי בדרך הארוכה והקצרה, או שאשים פעמיים לכיוון ישעי, בדרך הקצרה והארוכה ואגיע אל האוטו משם.
בביג קניתי בקבוק מים קרים, השומר בסופר השגיח לי על האופניים והתפעל מהם.(פעם שניה היום). אנשים שמבינים באופניים לא מתפעלים מהם, מקסימום ימליצו על שדרוג. לכן טוב לדבר עם אלה שלא מבינים, הם באמת מבינים מה טוב. ישבתי על הדשא שמעל "ברוכים הבאים לבית שמש" ואמרתי לעצמי (אני מדבר עם עצמי הרבה כשאני עם האופניים), לך על זה. תשלים את "סובב בית שמש" ותעשה את השמיניה שתכננת מזמן.
בסדר, אמרתי לעצמי. סך הכל שתי עליות יש שם והשאר ירידות, מה כבר יכול להיות. לגמתי באומץ שני ג'לים שמשה מכר לי (עם מים, הפעם), וכרסמתי שני משמשים מיובש
ים ויצאתי ברוח קרב אל הדרך העולה. העליה לישעי היתה סבירה. קצת דופק וזה, ואני כבר בירידה. משם המשכתי לי עליז ושמח, לכיוון הכללי של צומת האלה. בדיוק כשהתחלתי להרהר במזגן של האוטו, בקילומטר הארבעים ושמונה בערך, צצה עליה. ערמומית למדי. האמת, זכרתי שהיו שתיים, אבל ככל שהתקדמתי שכחתי מזה. קיויתי אולי ויתרו לי על אחת. בכל זאת צהריים וחם
זהו שלא.
נשארתי בחיים. אפילו לא עצרתי. היה שוווה.רכבתי כמעט 55 קילומטר. הכי הרבה שלי ליום אחד עד היום. (או עד אתמול, בעצם).
אז זהו. מסקנות? כדאי לתכנן, אבל לא יותר מדי. ולשתות הרבה מים. חם נורא.
הצהרה והבהרה:
הכותב אינו רואה את עצמו מומחה לעניני טיולים, אופניים, ירידות, עליות, ג'לים, אבקות כביסה, תחנות דלק וצלחות לווין. מי שמסתמך על טיוליו ותיאוריו עושה זאת על אחריותו האישית ועל אופניו הפרטיים. וחוץ מזה – משרד הבריאות קובע כי העישון מזיק.
אתה מדהים אותי מחדש כל פעם. תמשיך לטפס, ובעיקר ליהנות!
[...] כן, אני לא עקבי. אני מודע לזה לפעמים. אז עד שאדע מה אני רוצה, וכמה אשקיע בזה החלטתי לעשות מעת לעת מסעות ארוכים יותר מהשגרה בהרים שליד הבית. כך יצאתי לטיול "השמיניה" בקיץ, ולכבוד הסתיו החלטתי להכות בדרך שוב, כמו יעקב. והפעם, לרכוב לפחות ששים וחמשה קילומטר, שזה עשרה יותר מהפעם הקודמת. במתינות, לא לנגוס יותר ממה שאתה יכול ללעוס. (כך בוודאי היתה אומרת סבתי המנוחה, לו באמת הייתה אומרת את כל מה שני ממציא ומייחס לה). אז כתבתי ביומן, והודעתי לבוס שאני בחופשה מסיבות משפחתיות (כמו הפתק שאימא הייתה כותבת לי כל פעם שלא התחשק לי ללכת לבית הספר), והנה הגיע 25 בנובמבר היום המיועד. [...]
[...] כן, אני לא עקבי. אני מודע לזה לפעמים. אז עד שאדע מה אני רוצה, וכמה אשקיע בזה החלטתי לעשות מעת לעת מסעות ארוכים יותר מהשגרה בהרים שליד הבית. כך יצאתי לטיול "השמיניה" בקיץ, ולכבוד הסתיו החלטתי להכות בדרך שוב, כמו יעקב. והפעם, לרכוב לפחות ששים וחמשה קילומטר, שזה עשרה יותר מהפעם הקודמת. במתינות, לא לנגוס יותר ממה שאתה יכול ללעוס. (כך בוודאי היתה אומרת סבתי המנוחה, לו באמת הייתה אומרת את כל מה שני ממציא ומייחס לה). אז כתבתי ביומן, והודעתי לבוס שאני בחופשה מסיבות משפחתיות (כמו הפתק שאימא הייתה כותבת לי כל פעם שלא התחשק לי ללכת לבית הספר), והנה הגיע 25 בנובמבר היום המיועד. [...]
[...] ניתן לעקוב אחרי התגובות דרך RSS 2.0. ניתן להגיב, או לשלוח טרקבקמאתרך. [...]
[...] כמה חודשים אחרי שהתחלתי לרכוב, בעצתו של משה המכנופן, החלפתי את הקסטה האחורית לאחת נוחה יותר. בזמנו היה זה שדרוג מועיל במיוחד, ולא הצטערתי עליו. בעזרתו הצלחתי לכבוש את כל גבעות הסביבה, כולל טיולים באזור גבעות לוזית ובית שמש. היום אני כבר רוכב את אותן עליות בהילוך יותר גבוה, ובמהירות הרבה יותר גבוהה. הדופק לעומת זאת, נשאר נמוך. ובכל זאת, כחלוף שנה, למרות ההתקדמות רבה, עדיין עליות של ממש (נס הרים למשל, נס הרים כמשל) נראות לי עדיין בלתי עבירות, או לכל היותר עבירות בקושי, משהו שאחר כך אצטרך לנוח יום יומיים או לצאת לפנסיה עם ועדה רפואית. אני רוצה להרחיב את טווח הרכיבה שלי, בלי לכלול בו נסיעה באוטו, שמבזבזת זמן יקר ופוגעת באיכות הסביבה. יש מידה מסוימת של חוסר הגיון בנסיעה באוטו ומשם רכיבה באופניים. לשם כך עלי לרדת לבית שמש ולעלות בחזרה, דרך צובה, צור הדסה או נס הרים. אחת יותר גרועה מהשנייה. רציתי גם להצטרף ליום אחד לפחות לגלגאלין, אבל החברים החליטו לכבד אותנו בהצטרפות לעליה ממודיעין לירושלים, בדרך הקשה ביותר. יכולתי כמובן להמשיך ולהתאמן לרוב, ולהגיע לכך עם מה שיש לי היום, בעוד שנה אולי. בסופו של דבר אחרי התייעצויות לרוב עם מכרים ידידים ורוכבים מנוסים, ובעידודה של אשתי החלטתי. לשנות. החלפתי את הקסטה האחורית לכזו המותאמת לאופני הרים, והחלפתי גם את המעביר האחורי, כי היה צריך. (את השינוי עשיתי ביום ששי, וחוץ מסיבוב קצר של עשר דקות עוד לא רכבתי רכיבה של ממש. עדכונים עוד יבואו.) [...]