[...] קצת חולה, ומאד עסוק וגם בחופש בצפון,  גם פרשת סגירת כביש 375 העכירה את רוחי. שרירות הלב, לסגור את הכביש החביב עלי [...]

[...] אז זרמתי. יצאתי לכביש 375 . לא ראיתי שום תמרור המתיחס אלי באופן אישי או כללי, והמשכתי. נתיב הל”ה – מקום יפה. גם צלחות הלויין שפעם היו שוס, והיום משכירים אותם לאירועים, יפות למדי. אחרי צומת עציונה, קצת לפני העליה לצור הדסה יש פניה לכיוון העליה לנס הרים. אסור לנסוע לנס הרים, יש תמרור שאומר “הפניה שמאלה למחצבה בלבד”. טוב, אסע למחצבה. כשהגעתי לצומת של המחצבה נזכרתי שיש לי אופני כביש ולא משאית, וחם, ובכלל רציתי לבית שמש. מילא, פעם אחרת. [...]

[...] לבר בהר על ידי giladseri | תגובות (0) | טראקבאקים (0) לפני שלשה חדשים רכבתי לבר בהר, מהבית וחזרה.  זה לא היהקל. היום הייתי שם שוב. כלומר, אני עובר שם מעת לעת בדרכי לעבודה, אבל היום רכבתי לשם על אופני. שזו הדרך החוקית היחידה שאני מכיר, לכל מי שרוצה לשתות שם קפה. היה קשה לקום, כל השבוע. למעשה אתמול כמעט נרדמתי במשרד בעודי קורא את קובץ ההוראות החדש. (סליחה יוסי א., זה נורא מעניין, פשוט הייתי עייף). בבקר, כמו תמיד, השעון צלצל בחמש וחצי. אמרתי לו שהוא מגזים וקמתי בשש וחצי.  יצאתי לדרך בשבע, בעודי מתלבט אם אסע לבר בהר או שארחם על עצמי ואסתפק במסלול מקוצר. תזרום, אמרה לי היועצת לעניני זרימה. תתגלגל ותראה מה יהיה. ראיתי את צומת חוסאן ופניתי אליו. הרהור אחרון של היצר הרע עוד חלף במוחי בעליה הקטנה העצבנית, אך הוא דוכא במהרה, וחיש מצאתי את עצמי דוהר בירידה. ימינה שמאלה והלאה, ואני בבר בהר. (אגב, השלט ההוא, נעלם. לא יודע אם הרשויות הסירו אותו, או שמישהו גלגל אותו במורד נס הרים. כך או כך – הוא לא שם). הגעתי, הבר היה מלא, וכל הסוסים היו קשורים בחוץ. אפילו גיסי ד היה שם, עם החולצה המפוארת. הוא לא זיהה אותי בהתחלה, טוב, גם אמא שלי לא היתה מזהה אותי בבגדים המצחיקים עם הקסדה והבנדנה. (בנדנה – אגב, זה מצוין. היא מקבילה למגבת הטרמפיסט הידועה). שתינו קפה קר ודיברנו על החיים היקום וכל השאר. הוא נזף בי קלות על שלא לקחתי את הנעליים היפות איתי. הסברתי לו שעד שאדע להשתחרר מהר, אני לא נוסע איתם בכביש 60 עתיר הצמתים. בכל זאת, יש לי משפחה וילדים. הוא הסכים בקושי, וביקש שזה לא יקרה שוב. דחיתי בנימוס את הצעתו לעלות ולרדת את נס הרים שלש פעמים, ככה בשביל ההרגשה הטובה. לא לנגוס יותר ממה שאתה יכול ללעוס, אמרתי. בשבילי  נס הרים הוא כמו הדולומיטים בשבילך. בעצם, לא דוגמה טובה. לא חשוב. בהזדמנות אחרת                                                  גברים אחרי שהוא הלך הקשבתי לשיחות בשלחנות ליד. אחד סיפר על תכניותיו לטיול ביום כיפור. לרכוב לירושלים ומשם לחרמון ובחזרה עד הבקר. (אם יזדרז, יוכל לתפוס מנין ותיקין ב’איצקוביץ’).  אחר סיפר שהוא לא מבין איך, אבל כבר באופניים החדשות שקנה, לא מזמן, עשה כמה אלפי קילומטר. טוב, ככה זה גברים. הזכירו לי את שיחות הדייגים ב”שלשה בסירה אחת”. רכבתי הביתה. העליה, שהיתה מדורגת אצלי רמה 5, ירדה ל4 . בדרך על כביש 60 שוב עקף אותי השכן. נראה לי שהוא נהנה מזה. הביקורים בבר בהר מעודדים אותי מצד אחד, ומעציבים מצד שני. הרכיבות המפוארות שלי, בשבילם הם חימום לכל היותר. ככה על הדרך. מצד שני, אני אומר לעצמי, תזכור איפה היית לפני חצי שנה, ומה עשית לפני שלשה חדשים. יצאתי מקבוצת הסיכון (אפס פעילות גופנית) ואתה רוכב. נכון, אני רחוק מאד מלמצות את יכולתם של האופניים שלי, אבל בסופו של דבר, כל קילומטר עשיתי בעצמי. כל אחד ואחד מהארבעים ואחד. תגיות: נושאים: סיפורי מסע [...]

[...] הייתי קצת חולה, ומאד עסוק וגם בחופש בצפון,  גם פרשת סגירת כביש 375 העכירה את רוחי. שרירות הלב, לסגור את הכביש החביב עלי היתה סוג של משבר אמון באופניים בכלל, ובמפקחים על התעבורה בפרט. הרבה תירוצים אפשר למצוא. וכך בזמן שרוכבי הטור דהרו אלפי קילומטרים במהירויות בלתי חוקיות בעליל, האופניים שלי ישבו בפינת החדר מבוישים. הבקר קמתי, התנערתי, ואמרתי לעצמי – יששכר, קום התנערה עם מזה רעב. (אני נוטה להיות פיוטי כשאני מדבר עם עצמי). [...]

[...] הייתי קצת חולה, ומאד עסוק וגם בחופש בצפון,  גם פרשת סגירת כביש 375 העכירה את רוחי. שרירות הלב, לסגור את הכביש החביב עלי היתה סוג של משבר אמון באופניים בכלל, ובמפקחים על התעבורה בפרט. הרבה תירוצים אפשר למצוא. וכך בזמן שרוכבי הטור דהרו אלפי קילומטרים במהירויות בלתי חוקיות בעליל, האופניים שלי ישבו בפינת החדר מבוישים. הבקר קמתי, התנערתי, ואמרתי לעצמי – יששכר, קום התנערה עם מזה רעב. (אני נוטה להיות פיוטי כשאני מדבר עם עצמי). [...]