נפלתי שוב, ואפילו בבית לא הצלחתי לחלץ את הקליטים תוך זמן סביר. חבל לי להפסיד את הזמן שדרוש לי לרכיבה על נפילות ופציעות
החלטתי לשלב . בבית אתאמן עם הטריינר על הקליטים וכו', ובחוץ בינתיים עם נעלי הספורט הישנות והטובות.
בשבת חשבתי לי מה אני רוצה לעשות עם כל הענין הזה של האופניים. קראתי שוב בספרו של חנוך מרמרי והתעצבנתי שוב על האוירה התחרותית שהוא מציג שם. לוזר, אבל תחרותי. אני רוצה להנות מהרכיבה, ולהנות מעצמי. להרגיש חפשי לנסוע רחוק. לרכב אל השקיעה כזה. וכמובן, הבטחתי לעצמי להפחית חמשה עשר אחוז ממשקלי העצמי. בלי להחליף חלקים לקרבון. זה אומר הרבה אימון אירובי, והרבה סבלנות.
לא יודע אם האופניים שלי הם בדיוק הדגם המתאים לזה, אבל השקעתי מספיק כסף לחמש שנים הבאות, כך נראה לי. צריך לשרוף קצת קילומטרים לפני שאדבר על משהו אחר.
אני רוצה לרכב רחוק. בקצב שלי, אבל רחוק. לצערי אני עדיין לא בכושר מספיק בשביל להצטרף אפילו למסלול העממי של מסע האופניים של צה"ל, אבל אני מקווה.
להגיע לעשרות קילומטרים, אחר כך מאה. ואולי מאתיים
מאאתיים, כמובן
באזור שבו אני גר אין מספיק מישורים לאימונים קלים, כבר התלוננתי על זה לא פעם פה. לכן יש לעשות מעשה ולהפסיק להתלונן. בפסח אעשה סיור לנסות את הקונספט. ככה בלי לחץ של זמן לחזור. הורדתי ממועדון הטורינג הישראלי רשימה מומלצת של ציוד למסעות ארוכים, ואכין לי משהו בהתאם.
ואל תנסו את זה בבית
תגובות
גם אני קראתי את חנוך מרמרי,ואפילו אני מכיר אותו ורכבתי איתו.לא רוכב משהו…
חכה עד שהקפיץ ישתחרר בפדל,לשם כך עליך לרכב…
יש לך עכשו מכונת לחימה שניצחה את הפריז-רובא.
מספק שתקדיש 6 שעות שבועיות שמתוכן שעתיים של אנטרוולים ותוך 3 חודשים אתה מוריד 15 ק"ג.
כבוד.
משה מגיב באתר שלי
שלשה חודשים אתה אומר?
קניתי
טרקבאקים
[...] עשרה לשמונה, חמשה לשמונה והנה – יצאנו לדרך. בצומת המטה הארצי נפל רוכב עם קליטים, נסענו לאט מדי בשבילו. זה היה משונה קצת, אני בתוך המון רוכבי אופניים, יחד עם כולם. נוסע על הכבישים המוכרים, אבל באמצע הכביש. כאילו אין מכוניות בעולם. הירידה ל443 היתה מרתקת, הרוח נשבה בשערי. טוב אין לי באמת שיער שהרוח תנשוב בו, וגם לבשתי קסדה, אבל לו היה לי וכו’ בטוח הרוח היתה נושבת בו בעוצמה. העליה לעופר דרשה מאמץ, בכל זאת, אבל לא עצרתי אפילו פעם אחת. המון עקפו אותי, אבל אני לא התיאשתי ודיוושתי לי כאילו כלום, נסענו עוד קצת והופ הגענו. ובניגוד למה שחששתי – לא הגעתי אחרון, ממש לא. (כנראה לא כולם עקפו אותי). רבע שעה לפני כבר הגיעו הרוכבים האמיצים, אבל גם רבע שעה אחרי עוד הגיעו אנשים. אחר כך יצאנו בירידה התלולה, עם פה ושם עליות ככה בשביל ההרגשה. בעליה אחת נזכרתי במה שאמרו לי, והוצאתי מהכיס משמשים מיובשים שהכינותי מראש (לא היה משהו אחר כשר לפסח), לעסתי אותם חיש ומיד רכבתי כמו פנתר. ביולוגי או פסיכולוגי לא יודע אבל עזר. [...]
[...] הענין השלישי הוא הקליטים. קליטים – אותו חלק שמחבר את הרוכב לאופניו והוא הדבר ההופך נער לגבר. (תודה לך קלינט). כן, היו לי קצת קשיים איתם בעבר. אבל עם קצת עצות מועילות שמצאתי פה ושם החלטתי להתמודד. התאמנתי בבית על הטריינר, וברחוב עם מכנסי ג’ינס, ליתר בטחון, עד שהרגשתי מוכן לצאת. [...]
[...] אחרי זמן קצר, כשחזרתי למשה לטובת ענין זה או אחר, הוא הסביר לי שחשוב מאד לנפח אותם ביותר. כלומר להשקיע ברכישת משאבה הולמת, ולנפח את הצמיגים עד שיהיו קשים כאבן בזלת ביום קר במיוחד. ניסיתי, ותאמינו או לא, זה עזר. האופניים התגלגלו להם מהר יותר. חיפשתי בגוגל ולמדתי על "התנגדות לגלגול", (ענין מתמיה כשלעצמו, היית מצפה שצמיגים ישלימו עם תפקידם ולא יגלו התנגדות, אבל מילא) ושאר מושגים טכניים מרתקים. וככה הכל עבר בשלום פחות או יותר. לימים, נזקקתי להחלפת הצמיגים. הישנים והטובים היו מלאים חתיכות זכוכית, קטנות אך ערמומיות. [...]
פרסם תגובה