קניתי מלא דברים, אפילו פנס יש. ואתמול קניתי גם משאבה הגונה והיום נעליים קצת יותר טובות מאלה שהיו לי עד היום(עוד לא הגיע הזמן לנעליים "של ממש, כאלה עם קליפסים, עוד זמן מה).אחרי כמה וכמה נסיעות בטריינר הגיע הזמן לרכיבה אמיתית.
מזג האויר נוח, 13-14 מעלות כזה ושום רוח
יצאתי לדרך.
שכן נחמד, רוכב בעצמו התפעל מהאופניים המבריקות ושאר הציוד (זה שהקטין משמעותית את הירושה של הילדים) ואיחל לי בהצלחה. זו כבר היתה התחלה טובה. קצת בעיות עם הPOD של המהירות ומרחק
(במוצאי שבת פירקתי את הגלגל כדי לתרגל תיקון פנצ'ר בתנאים נוחים, וכנראה הוא זז)
אמנם כל עליה מתונה שקרפדה מדלגת אותה בשתיים שלוש פסיעות נדמתה לי כשילוב של נס הרים והאלפים, ונסעתי בסך , הכל עשרה ק"מ, אבל – התחלתי באמת. היה כיף
תובנות – הרבה יותר כיף בחוץ, זה ברור
בבית אין משאיות שעושות עליך רוח מפחידה
.אצלנו יש המון עליות, והרבה פחות מזה ירידות. ביום ששי אסע לרכב קצת במישור, נראה איך זה שמה
כמו שאמר לואי ארמסטרונג – צעד קטן לאדם, צעד גדול לחצוצרה
(הוא מבין בזה, לקח איזה שמונה פעמים טור דה פרנס, וגם היה בירח)
[...] ומה אתם חושבים? כן. חזרתי אחור במכונת הזמן, העליות היו עגומות, והירידות לא משהו. נכון, לא ממש כמו פעם – אבל רחובות נראתה רחוקה מתמיד. אבל אני לא מתייאש, אין חשש. אני עוד אגיע, עם הרוח בגבי, או מולי. מה שיהיה [...]
[...] כשהתחלתי לרכוב על האופניים, חשבתי שעשרה קילומטר זה נורא רחוק. חמשים קילומטר זה בכלל מסע מדהים. ככה חשבתי לי. אבל, חדור אמביציה החלטתי שארכב וארכב, ועד סוף השנה אשלים (במצטבר) לפחות אלף קילומטרים. אבל אלף אמיתיים. בכביש, עם המשאיות והרוח והגשם. כלומר לא כולל דיוושים על הטריינר ודיבורים על האופניים. בכביש ממש.באוגוסט, שהיה החודש בו רכבתי הכי הרבה, כבר הייתי בטוח שזה מאחורי. בתחילת ספטמבר כבר ראיתי את זה לפני. יומים לפני ראש השנה הגעתי למספר העגול 974 ק”מ ותכננתי להשלים אותם ברכיבה נאה לבר בהר, לחגוג שם על כוס משקה איזוטוני ושקית ג’ל יחד עם אלה שרכבו אלף קילומטר השבוע. ככה חשבתי לי. לצערי, אילוצי החיים, אלה שמונעים ממני לרכוב כל יום שלש שעות, ועוד כמה אחרים, הביאו אותי לחג, כשבאקסל המעקב שלי עדיין רשומים 974 ק”מ בדיוק. כמעט, אבל לא אלף. בעיצומו של היום הקדוש, קצת אחרי שהרב ינון תקע בשופר, החלטתי שיפה וטובה תהא השנה אשר מתחילה לה היום ומיד עם צאת החג, אשלים את האלף. ובסוכות ממש, לא אשב שבעת ימים אלא אצא לי לדרך, פה ושם בארץ ישראל. [...]
[...] ומה אתם חושבים? כן. חזרתי אחור במכונת הזמן, העליות היו עגומות, והירידות לא משהו. נכון, לא ממש כמו פעם – אבל רחובות נראתה רחוקה מתמיד. אבל אני לא מתייאש, אין חשש. אני עוד אגיע, עם הרוח בגבי, או מולי. מה שיהיה [...]
[...] כשהתחלתי לרכוב על האופניים, חשבתי שעשרה קילומטר זה נורא רחוק. חמשים קילומטר זה בכלל מסע מדהים. ככה חשבתי לי. אבל, חדור אמביציה החלטתי שארכב וארכב, ועד סוף השנה אשלים (במצטבר) לפחות אלף קילומטרים. אבל אלף אמיתיים. בכביש, עם המשאיות והרוח והגשם. כלומר לא כולל דיוושים על הטריינר ודיבורים על האופניים. בכביש ממש.באוגוסט, שהיה החודש בו רכבתי הכי הרבה, כבר הייתי בטוח שזה מאחורי. בתחילת ספטמבר כבר ראיתי את זה לפני. יומים לפני ראש השנה הגעתי למספר העגול 974 ק"מ ותכננתי להשלים אותם ברכיבה נאה לבר בהר, לחגוג שם על כוס משקה איזוטוני ושקית ג'ל יחד עם אלה שרכבו אלף קילומטר השבוע. ככה חשבתי לי. לצערי, אילוצי החיים, אלה שמונעים ממני לרכוב כל יום שלש שעות, ועוד כמה אחרים, הביאו אותי לחג, כשבאקסל המעקב שלי עדיין רשומים 974 ק"מ בדיוק. כמעט, אבל לא אלף. בעיצומו של היום הקדוש, קצת אחרי שהרב ינון תקע בשופר, החלטתי שיפה וטובה תהא השנה אשר מתחילה לה היום ומיד עם צאת החג, אשלים את האלף. ובסוכות ממש, לא אשב שבעת ימים אלא אצא לי לדרך, פה ושם בארץ ישראל. [...]