אבא שלי לא נולד בטוניס, ואמא לא הגיעה לכאן מחאלב. גדלתי פה בהתנחלות, ובבית הכנסת שלנו שרו בנוסח בני עקיבא ה"אחיד". לעתים ספרד לעתים אשכנז, הכול בנוסח אירופה, כמקובל. לא אהבתי את הנוסח הזה, לא אדע על מה ולמה. אם בכל ימות השנה עוד יכולתי להחזיק מעמד, בימים הנוראים היה ממש איום ונורא. קשים מכל היו לי הפיוטים בלשונם המשונה כל כך בעיני. כמו למשל "עמוסים מבטן פצם משאונים, סעדם בל למד כסאונים". הנמצא בתוך חזרת הש"ץ ליום כיפור. ואני ילד קטן, עומד ליד אבא ולא מבין מאומה, מי הם הכסאונים הללו וכיצד התגנבו לכאן, ולמה הם כל כך עמוסים. נכון, ישנם גם פיוטים נאים וראויים שם, אך להוותי גם הם הושחתו. כך למשל הפיוט החשוב המיוחס לאחד מהפייטנים הקדומים "וכל מאמינים". פשוט וברור היה לי הקשר בין החלק הראשון במשפט, לחלק השני. " הָאוֹחֵז בְּיַד מִדַּת מִשְׁפָּט – וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא אֵל אֱמוּנָה:"
אלא מה – אצלנו בבית הכנסת היה מנהג מוזר – לקרוא אותו כך שכולם זועקים ביחד את חציו השני של המשפט הראשון, יחד עם תחילתו של השני. וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא אֵל אֱמוּנָה – הַבּוֹחֵן וּבוֹדֵק גִּנְזֵי נִסְתָּרוֹת. ומיד אחר כך המשפט ההגיוני אפילו פחות- וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא זוֹכֵר הַבְּרִית הַחוֹתֵךְ חַיִּים לְכָל חַי .
נער הייתי ותורת הספרות לא למדתי, ולא הייתה זו מצדי רגישות אסתטית סתם. רק כשגדלתי למדתי על "אקרוסטיכון אלפאביתי", והבנתי שיש פה מבנה שירי מתוחכם המחבר גוונים של משמעויות נסתרות, לתפארת השיר והתפילה. הייתי רק ילד ולא יכולתי לשאת את החוויה של תפילה במלים שאין להם שום משמעות, את העובדה שכל גברי בית הכנסת קוראים בקול גדול מין משפט משובש ותפל שכזה, ואני הקטן תמה לעומתם. לימים התברר לי שלא ראשון הייתי שעמד על השיבוש שבכך, וים של דיו נשפך בסוגיה זו ממש, אבל אצלנו כולם נאחזו בו במין שמרנות עקשנית. עוד לא אהבתי שב"תקיעות דמיושב" כולם עומדים. גם מין חומרה שצצה לה מתי שהוא, לא ידעתי למה ואיך.
לא הכל היה כל כך נורא- ב"כל נדרי" דינדרנא הגמד הזקן, דאחרמינא חברו, יחד עם קונדסי השובב עזרו לי לפתוח את הצום. למרות שתמיד חשדתי שההרשאה להתפלל יחד עם כל העבריינים, היא איזה רמז ערמומי כלפי נטייתי לאחר לתפילה ולנמנם בשעת דרשת הרב.
השנים חלפו, הישוב גדל ובית הכנסת נשאר כפי שהיה. כשבני הבכור הגיע לגיל המתאים, לא היה לנו מקום משלנו לשבת בו וללמוד כיצד קוראים בסידור. מה גם שלפעמים, במקרים נדירים במיוחד, הייתי מגיע חמש דקות (או חמישים) אחרי תחילת התפילה וגם לי לא היה היכן לשבת. ומקום בבית כנסת, במזרחו או בדרומו, זאת יודעים כולם, הוא הרבה יותר מכסא.
ליל שבת אחד של חודש אלול, עם תום התפילה, הודיע הגבאי בתוך ההודעות על "שולם זוכר" ו"קידוש" ו"תפילת מנחה בשעה 12:45", הודעה בזו הלשון – "ברכות לאחינו הספרדים על כניסתם לבית הכנסת החדש". שמחתי לי בלבי. כל אותן השנים לא הצטרפתי למניין הספרדי מיסודו של ר' שלמה ניר, כי לא אהבתי לשבת על הכיסאות הקטנים בגן רבקה, שהסכימו לתת לספרדים הללו, הפורשים מהציבור ה"אחיד". עם הזמן והמאבקים זכה בית הכנסת למבנה של קבע, ועתה נכנסו להתפלל בו אחינו הנ"ל.
למחרת בבקר השכמתי כאריה חרוץ במיוחד, והלכתי אל בית הכנסת החדש. שם, ראיתי כי טוב, ואמרתי לחכם אליהו הי"ו – שמור נא מקום לי ולבני מכאן והלאה. וכך, חמוש בסידור "אור ודרך" שרכשתי לצורך כך, הפכתי למתפלל קבוע בבית הכנסת הספרדי. עם הזמן למדתי על "ימלוך" השיר שאוסף את כל הזאטוטים לצווח בקול גדול ולקבל מסטיק, שמעתי את הגרסה המקורית ל"מפי אל", והכרתי את "יעקב איש תם" – ההוא שמגיע לכל שבת חתן.
אבל יותר מכל אלה, היו בבחינת תיקון לימים הנוראים, שני פיוטים עצומים ונוראים. הראשון שבהם – "עוקד והנעקד והמזבח", השיר שכתב ר' שמואל עבאס מחאלב. הפיוט המופלא, שנקרא ממש לפני תקיעות דמיושב, פותח במלים:
עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ
יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ
אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
וכמו מחייה לפניך ממש את עקידת יצחק. כביכול אתה בגופך עולה במעלה הר המוריה, ושומע בחום היום את יצחק הקטן שואל את אבא, ההולך לידו בפנים חמורות ואוחז בסכין הגדולה והמפחידה "הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה". מרחם על שרה המסכנה שזכתה לבן זה האחד לתשעים שנה. ובינתיים הרב התוקע, עומד והשופר בידו ואתה שוכח שזה קרן של איל ומתחת לטלית בכלל נמצא ינון, הבן של השכן, ההוא שאיתו שיחקת בבית הספר, כי עוד מעט, עוד רגע, הוא יתקע ויבלבל את השטן, לבל ישטיננו.
ומיד אחר כך מגיע יום הכיפורים. שיאו של יום הכיפורים הרי הוא תפילת הנעילה. גם לאחינו האשכנזים פיוטים נאים משלהם לאותה שעה ממש, אבל "אל נורא עלילה" שכתב רבי אברהם אבן עזרא הוא מבחינתי הגדול מכולם.
אֵל נוֹרָא עֲלִילָה
אֵל נוֹרָא עֲלִילָה
הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה
בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה
מְתֵי מִסְפָּר קְרוּאִים
לְךָ עַיִן נוֹשְׂאִים
וּמְסַלְּדִים בְּחִילָה
בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה
המנגינה חוזרת על עצמה, והמלים פשוטות. השמש עומדת לשקוע, וכל מי שנמצא בבית הכנסת באותה שעה, יהיה זה ברסלבר מתפעל או גושניק ציניקן, יודע ששערי שמים נפתחים- בדיוק עכשיו – לקול הקורא "אל נורא עלילה, המצא לנו מחילה, בשעת הנעילה".
התפרסם בגרסה שונה במקצת בבלוג שלי ברשימות – יתפרסם בגליון ראש השנה של "הצופה"
גלעד שלום,
כתמיד, כתיבתך מקורית ומעוררת. אבל ביננו, באמת – עד שנפתח בשעה טובה בית הכנסת של אחינו הספרדים, לא הכרת את העוקד, הנעקד (או לפחות את המזבח)? הרי את השבח לאל נורא עלילה מכיר כל עולל אפילו הוא צאצא ישיר של גולה באוסטרו הונגריה המעטירה.
בענין הפיוטים האשכנזיים הקשים – ובכן, הם אכן דורשים הכנה ופיצוח מוקדם, אבל זהו חסרון שהוא גם יתרון. קל יותר לקרא כתבת עיתון מאשר פרק שירה, אך כשמדובר בחומר איכותי – המאמץ מתגמל.
כל טוב, המשך לכתוב בצורה מקורית (וד"ש לבתשבע),
משה וינר
[...] כשהתחלתי לרכוב על האופניים, חשבתי שעשרה קילומטר זה נורא רחוק. חמשים קילומטר זה בכלל מסע מדהים. ככה חשבתי לי. אבל, חדור אמביציה החלטתי שארכב וארכב, ועד סוף השנה אשלים (במצטבר) לפחות אלף קילומטרים. אבל אלף אמיתיים. בכביש, עם המשאיות והרוח והגשם. כלומר לא כולל דיוושים על הטריינר ודיבורים על האופניים. בכביש ממש.באוגוסט, שהיה החודש בו רכבתי הכי הרבה, כבר הייתי בטוח שזה מאחורי. בתחילת ספטמבר כבר ראיתי את זה לפני. יומים לפני ראש השנה הגעתי למספר העגול 974 ק”מ ותכננתי להשלים אותם ברכיבה נאה לבר בהר, לחגוג שם על כוס משקה איזוטוני ושקית ג’ל יחד עם אלה שרכבו אלף קילומטר השבוע. ככה חשבתי לי. לצערי, אילוצי החיים, אלה שמונעים ממני לרכוב כל יום שלש שעות, ועוד כמה אחרים, הביאו אותי לחג, כשבאקסל המעקב שלי עדיין רשומים 974 ק”מ בדיוק. כמעט, אבל לא אלף. בעיצומו של היום הקדוש, קצת אחרי שהרב ינון תקע בשופר, החלטתי שיפה וטובה תהא השנה אשר מתחילה לה היום ומיד עם צאת החג, אשלים את האלף. ובסוכות ממש, לא אשב שבעת ימים אלא אצא לי לדרך, פה ושם בארץ ישראל. [...]
[...] את החטאים עם הסקילה והשריפה ליום הכיפורים. ( על זה כתבתי מזמן, התפרסם ב"הצופה" ). תחילת השנה היא קונבנציה תרבותית, כמובן, ובכל זאת גם [...]