ילדה משם

ספרים רבים יוצאים לאור לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה ועוסקים בתקופה ומאורעותיה. רבים מתוכם הם ספרי זיכרונות של ניצולים. בשל הזמן שחלף, הספרים שנכתבים ויוצאים לאור כעת, הם של אנשים ונשים שהיו ילדים בתקופת השואה. ספר אחד מהם הוא "ילדה משם" של חוה ניסימוב. "פסח" הוא שמו של סיפור מתוך הספר. קראתי אותו בפסח, כמובן.

"סבא שלי, אבא של אימא שלי, גר איתנו תקופה קצרה בצד הארי: אימא שלי הצליחה להבריח אותו והוא הגיע אלינו למסתור אצל הפולנים. מגיע חג הפסח. סבא לא מסכים לגור עם גויים בחג. הוא רוצה לאכול בכלים כשרים. הוא רוצה הגדה ומצה. סבא חוזר לגטו לקראת החג. מאז לא שב. בדמיוני אני רואה את סבא שלי בגטו הבוער, מחזיק במצה ומגביה אותה מעל לראשו לכיוון השמים".

ניסימוב נולדה ב1939 בוורשה שבפולין. במלחמת העולם השנייה ברחה עם אימה מהגטו וגדלה "מאחורי הארון" בבית משפחה נוצרייה בכפר, ללא אמא שלה ששבה לאספה רק לאחר שנים, עם תום המלחמה. אחרי שעלתה לארץ גדלה כ"ילדת חוץ" בקיבוץ. כילדים רבים הגיעה ניסימוב לארץ וסבלה מלעגם של ה"צברים" שבאותה תקופה לא השכילו להבין את שקרה, והדברים ידועים.
ספרה של נסימוב אינו ספר "רגיל" הוא בנוי קטעים קטעים של זיכרונות.

"זיכרון קרוע של ילדה. ילדה בתוך אשה. "ילדת שואה" – כרטיס ביקור. האמת מתפרקת כל הזמן, חמקמקה." (כיתוב בחזית הספר).

הספורים כולם קצרים מאד, במשפטים קצובים, קטועים. נסימוב מתארת אירועים ומחשבות, כפי שהיו אז, כפי שמתורגמים היום לאחר ששים שנה.
תיאוריה קצרים ותמציתיים. בשפה עדינה וללא ביטויים עזים היא מתארת את החיים בגטו, את ההחלטות הנוראות שצריך לקבל בצל המוות. ראו נא את זה –

"בזמן האקציה, כשהרמקולים צורחים לכולם לרדת, חלק מהאנשים יורדים וחלק מסתתרים בחוֹרים כמו עכברים. אמא שלי ואני מסתתרות, אבל דודה שלי רוצה לרדת עם התינוק שלה. יש לה סיר עם דייסה ולאמא שלי יש כיכר לחם. דודה שלי מבקשת את כיכר הלחם, ובתמורה תשאיר את הדייסה. אבל אימא שלי לא נותנת. לימים, כשפוגשת אמי את אחִיה שברח מן הרכבת, הוא שואל: 'למה לא נתת לחם לילד שלי?' אימא שלי משקרת: 'נתתי.' הוא מסתכל בה במבט מוזר ואומר: 'לא, לא נתת.'" (מתוך הספר).

בספר משולבים איורים נפלאים של עפרה עמית העומדים בזכות עצמם ומיטיבים לייצג את האימה החובקת את הכל.
מקובל לומר, כי ספרות שואה "מוצלחת" – אם אפשר להשתמש בביטוי בהקשר זה –  מיטיבה לגעת בקוראיה יותר כאשר המחבר נמנע מתיאורי זוועה קשים מדי. תיאורים כאלה אינם נוחים לקורא בן ימינו, ועלולים להרחיק אותו מקריאה בפרט ועיסוק בנושא בכלל. ספרה של נסימוב אכן נמנע מתיאורים מפורטים, ובשל כך הוא יותר "נגיש". אך עם זאת – לא מדובר בספר לילדים. "הילדה משם" הוא ספר קשה ומטלטל. סיפור מצטרף לסיפור, זיכרון מקוטע אחד חובר לאחר ופיסות זיכרונות הילדות נארגות לסיפור חיים שלולי היו באמת אי אפשר היה לדמיין אותם.

ילדה משם, חוה ניסימוב, איורים: עפרה עמית, הוצאת מקטרת, 2007 תשס"ז, עמ' לא ממוספרים, 74 ש"ח

יתפרסם ביום שני בטורי "קראתי ספר" בעתון "הצופה"

2 Comments

  1. בדיוק אתמול כתבתי עליו במטרה לפרסם ביום השואה. אותם מילים בדיוק כתבתי.

    זה כנראה אומר שהספר באמת טוב ומדויק, כי הנה, שני מבקרים אומרים אותו הדבר. באמת כל הכבוד לחוה ניסימוב.

התגובות סגורות.