ראיתי הבקר עוד דיון בסוגית הביקורת על הכלכלנים ועל הכלכלה כתחום ידע. אנסה לתרום מעט משלי.

 

להמשך »

| תגובה אחת יחידה ותמה »

 

יש לי כמה בעיות מסובכות. אני יכול להחזיר ארצה איזה שגריר או שניים להתייעצויות?

להמשך »

| אין עדיין תגובות. »

בשבת קראתי כמה מאמרים מתוך הספר "מעבר לקליניקה, השיח הפסיכולוגי בתרבות העכשווית" שערכו ז'וזה ברונר וגליה פלוטקין עמרמי. הנושא הזה מעניין אותי, שלא לומר מטריד כבר מזה זמן. (וגם מישהו היה חביב מספיק לשים אותי בהערת שולים, אז בכלל). לצערי אני נפגש עם השיח הפסיכולוגיסטי במקום העבודה על בסיס קבוע. כשמביאים לנו כל מיני סדנאות חיבוק עצים איך להיות שלם יותר עם עצמך ואסרטיבי ולעבוד יותר קשה ולמצות את עצמך. ואני יושב בפרצוף רוטן בצד.
קראתי את Asaf Federman על ההיסטוריה של המיינדפולנס וכיצד התגלגל הבודהיזם אל המערב. כמו כל דבר, צריך שוכנים שיתווכו, וצריך את "רוח הזמן" החמקמקה כדי שמהלך שנראה משונה שלושים שנה קודם, יחשב כ"דבר הבא" לפתע פתאום. התרשמתי ממאמרו של מתן שחק על "מהנדסי האושר: כיצד נרתמה הפסיכולוגיה למרדף אחרי האושר" שתמך במידת מה בעמדתי המוקדמת, שמדובר במזימה של קפיטליסטים להפריע לאנשים לנהל את חייהם בנחת יחסית למה שניתן לצפות (ראו בתגובה דיון בהרחבה).
עמדה מורכבת יותר מציגה ידידתי הותיקה Michal Pagis הכותבת במאמר הפותח על המאמנים (או בלעז משונה – קואצ'רים) שפשטו במחוזותינו. היא טוענת שאכן, יש פה מיסחור ושליטה וכל הדברים שהביקורתיים אוהבים לשנוא, אבל בסופו של דבר אם חיי העבודה הם אילוץ, הגישה הפסיכולוגיסטית עשויה במקרים מסוימים להפוך את העבודה למשהו יותר נסבל, ואף חביב. או בלשונה, "להתייצב כנגד הניכור והשחיקה". אני חושב, ללא מחקר מתאים שבעולם העובדה של ימינו מידה מסוימת של ניכור היא אפילו רצויה, כדי לא ליפול למלכודת הדבש או לשיח "הארגןו כמשפחה" מה שיביא מתי שהוא, אכזבה משמעותית.
כך או כך, הספר מרתק. ונשארו לי עוד כמה מאמרים מבטיחים לשבת הבאה.

 

| אין עדיין תגובות. »

לאחרונה התפרסם ספרו  החדש של מ.מ. סילבר "מי יכול לכסף הגדול? 100 שנים של התמודדות נואשת מול המונופולים הגדולים". אספר לכם על הספר. אומר לכם מדוע למרות שהוא אינו נאמן לשמו ולהבטחות שעל גבו כדאי לקרוא בו, ואנסה לנחש מדוע מוסגר הסיפור בדרך הזו.

להמשך »

| אין עדיין תגובות. »

חווהאתמול היינו בהופעה של חוה אלברשטיין. קצת חששתי, כי בפעם הקודמת שהלכנו היא שרה שירים חדשים שלא הכרתי, ורק בסוף היא שרה את "פרח הלילך" וכולם מחאו כפיים והיא נראתה קצת עצובה מזה.
ובאמת, השיר הראשון היה אחד שלא הכרתי. והשני, היה "פרח הלילך" ומשם זה המשיך. "כפל" ומה קרה לילד ושיר תשרי ואפילו השיר שלא חשבתי שאשמע אף פעם שוב על העץ עם הכוכבים. וסיפורים על אימא ואהבה ושיר מגרש את החושך ועוד שיר ישן והקהל שגם הוא היה די ישן, הצטרף לפזמון החוזר וגם קודם.
חוה אלברשטיין בת שבעים וקצת, ואנשים היו עצובים בגלל נעוריהם שחלפו גם הם. אחרי חצי שעה היא כבר התיישבה על הכיסא, אישה קטנה עם גיטרה גדולה, כי השנים חולפות. והיה לה קצת קשה בעליה ולא תמיד הצליחה להחזיק את המנגינה. ולא היו פסגות ולא עומקים רק שירים מאד מוכרים. רק ערב חורף קר, לכאורה. אבל אנשים לא התלוננו בחושך, ולא יצאו באמצע כי גם הם כבר לא בתיכון ליד המדורה שרים את חרותי.

וחוץ מזה אצלנו בירושלים אומרים: לוחות ושברי לוחות מונחים בארון.

| אין עדיין תגובות. »

רשומות מוקדמות »